העולם עמד מלכת עבורי בזמן שהסתכלתי על הבית הסגול. הוא היה
היחיד בשכונה. חשבתי לעצמי- מי יכול לגור בבית כזה סגול? אולי
מכשפה מופנמת. לא הספקתי להרהר והדלת הקדמית נפתחה, כאילו כדי
לענות על שאלתי. מתוכה הציצה קווצת שיער ארוכה במיוחד (שכמעט
שפשפה את הרצפה) ואצבע ארוכה ומלא חן עם ציפורן מעוצבת במודה
נעה הלוך ושוב כמה פעמים, מסמנת להתקרב. בו זמנית הרוח נשאה
לעברי ניחוח מרענן של לבנדר, לילך ויסמין עם קמצוץ קינמון
וג'ינג'ר (יש לי אף רגיש) מכיוון הבית. התחלתי להתקרב. הריח
היה הקש ששבר את הגב באופן סופי. מאוד לא אופייני לי.
ברגע שחציתי את הכביש הרגשתי כאילו משהו מושך אותי. כישוף או
לא, נעמדתי ותקעתי את 2 הרגליים בקרקע כפרד עקשן. אף אחד לא
יעשה לי תרגילים של כח רצון. חוץ מאמא, אבל זה סיפור אחר. הדלת
נסגרה. נשארתי לעמוד שם והסתכלתי מטה. היה בור של 30 ס"מ
והסנדלים היו הרוסים. שקלתי להעיף אותם מהרגליים, אבל באמצע
אוגוסט להיות לחלוטין יחפים זה רעיון לא הכי טוב, בעיקר ב12
בצהרים.
עכשיו התרגזתי. חייבים לתת לי איזשהם נעליים חלופיות- או
להזמין לי מונית. הבית שלי לא רחוק, אבל ללכת ביחפנות זה טירוף
בחום הזה.

ברגע שהושטתי את היד כדי לדפוק בדלת היא נפתחה- לפני שנגעתי
בה. "אפשר להיכנס, וסליחה על מה שקרה לסנדלים. נעליים חלופיות
בדרך." בפנים הריח היה חזק יותר והרגשתי ששינה מתחילה לזחול
לעברי מרוב שהיה לי נעים.
מזווית העין ראיתי מגש ושם הוא שכב, תמים לכאורה. הוא היה הכי
גדול שראיתי בחיי (לא שאני רואה הרבה כאלה בד"כ) והריח סביבו
לא היה משהו. מין ריח זיעתי מעופש... מיד כל החושים שלי התחדדו
מחדש. דברים מוזרים מעוררים אותי תמיד. שלפתי את כפפת הלטקס
שתמיד איתי בכיס- הרי אי אפשר לגעת בכזה דבר ביד חשופה- הריח
לא יוצא שבוע לפחות. השחלתי את יד שמאל לכפפה- שאם יסריח- זאת
תהיה היד הפחות שימושית. חשתי נגיעה בכתף. "שלום" מהבל הפה מיד
הסתובבתי- ריח לא מוגדר? לא יכול להיות. הפה היה בגובה העיניים
שלי אז התרוממתי ורחרחתי.

"בטח נראה לך מוזר, הקטע עם הכפפה." "איתך, כלום לא מוזר לי"
ענה הקול הכי קטיפתי ששמעתי בחיי. היה ניתן ממש להרגיש את
החספוס העדין שלו על עור התוף. "רוצה את הסנדלים האלה?"
"תודה." "רצית לבדוק את הג'וינט?" "רק לחוש. זה הכל. אף פעם לא
ראיתי כזה גדול." "אני גלגלתי לבד. זה משהו מכושף לגמרי שעושה
סרטים." "האמת אני מספיק בסרט פה גם בלי זה." עדיין לא עליתי
על הבל הפה. "איזה משחת שיניים?" "לא משחת שיניים ולא מי פה.
טוב גם כך." התקרבתי עוד. הפה האדום הזה נפער מעט, חושף שביב
שן לבנה. ועדיין לא עליתי עליו. היה שם משהו חלוד מאחורי הריח,
משהו לא טוב.
התחלתי לחשב איך אני עושה נסיגה טקטית מפה. צעדתי אחורה ונפלתי
על המגש ברעש וצלצולים. מיד משכתי את עצמי עוד אחורה- שבטוח לא
אפול על הג'וינט. הריח השתנה. על הרצפה הרגשתי אובך של ריח
וטעם של מתכת זוחל לעברי. כמעט הקאתי.

קפצתי למעלה ונעמדתי בשארית כוחותי, רק כדי להתנגש ביד היפה,
רק שעכשיו שמתי לב שהלק לא מושלם והעור דק. הריח היה לא מתאים
למראה, של ארון סגור וכדורי נפתלין.
ניסיתי ללכת לכיוון הדלת למרות היד העדינה שלפתה את הכתף שלי
בחוזק שלא יתואר. "תודה על הסנדלים, אבל יש לי משהו דחוף."
"צריך לשלם עליהם" "אני אשלם" "עכשיו" "אני בטוח אשלם" ניסיתי
להתחמק "בחיי שאני אשלם." "נכון." עכשיו נזכרתי מאיפה הריח של
הבל הפה מוכר לי. פשוט המון זמן לא נפצעתי. אה, זה ריח של