הגשם בחוץ היה חזק, שמעתי את הרעמים, והברקים האירו את כל
הרכבת כל פעם מחדש.
ניסיתי להתבונן החוצה, לחפש רמזים למקום היעד - אך ללא הצלחה.
הערפל גבר על האור, ועל החוש הראייה שלי!
התחלתי להרגיש את הגעגוע לבית, לחברים שלי, למשפחה...
למשפחה פחות! אף פעם לא התחברתי אליהם! הייתי תמיד השונה...
הייתי תמיד הכבשה השחורה שמובילה את העדר!
אבל הפעם דווקא התגעגעתי, תמיד שחסר משהו מבינים כמה הוא
חשוב!
הרגשתי גם הרבה התרגשות, ולא רק את שלי - אבל בעיקר את שלי!
זאת פעם ראשונה שעזבתי את הבית, כל החיים שלי גרתי בכפר שקט,
ולא יצאתי ממנו!
גם מתוך פחד, אבל גם מתוך אדישות - לא היה לי אכפת מה יש
בחוץ!
נזכרתי בכפר הקטן שלי, איך ששיחקתי עם כל החברים...
הרגשתי את הדמעות שלי זולגות על הלחיים שלי, הרגשתי את הגרון
החנוק מדמעות שלי, כבר הרבה מאוד זמן שלא בכיתי - מאז שאני
זוכר את עצמי תמיד הייתי אמיץ!
תמיד הייתי בן-אדם חסר רגשות, אבל היא הפכה אותי לאדם טוב!
אף פעם לא הרגשתי רע לידה, הייתי תמיד פתוח מתי שהיא הייתה
בסביבה, ידעתי שהיא הבן אדם היחיד שאני יכול לפנות אליו, כל
האחרים היו סתם עוד אנשים בחיים שלי, אני שלא הייתי צריך,
והייתי גם מעדיף לחיות בלעדיהם! או לפחות זה מה שהיא הכתיבה לי
לחשוב...
אף פעם מאז שהכרתי אותה, ומאז שהיא התחילה להשתלט לי על החיים
-
לא חשבתי בעצמי! הלכתי בעקבותיה, תמיד בטחתי בה! אולי לא הייתי
צריך!