"...ואז קורה שהוא אחרייך."
"מה, וזה הכל?"
"הכל."
נלי הייתה החברה הכי טובה שלי. היא הייתה הבוגרת, המנוסה,
היפה, המצליחה... מה לא. לא יכולתי לשנוא אותה, וכמו שאומרים:
אם אתה לא יכול להילחם בהם - הצטרף אליהם. וזה בדיוק מה
שעשיתי.

מאז שהחברות שלי ושל נלי התחילה, היא הייתה צעד אחד (או יותר
נכון עשרה צעדים) לפני. היא הייתה זו עם החבר כשאני עוד רקדתי
סלואו במרחק של 2 מטרים. היא התחרמנה עם בנים כשנשיקה הראשונה
שלי הגיעה. דרך אגב, יותר רחוק מזה לא הגעתי.

יום אחד ראיתי אותו. יאו, הוא היה כזה מושלם. עיניים כחולות
ושיער שחור. בדיוק הטעם שלי. נלי תמיד אמרה שאין לי טעם בבנים.
שאני בוחרת את הכי ממוצעים ולא-בוגרים שיש. בכל מקרה, נחזור אל
גבר החלומות. הוא לא היה כל כך מקובל אבל גם לא בשפל. תמיד הוא
היה מוקף בחברים ואפילו שיחק בנבחרת הכדורסל של בית הספר.
וחסרת נסיון שכמוני לא ידעה איך לגשת אליו.

"נו הוא בלי אף אחד תגשי אליו." דחפה אותי נלי.
"אני לא יכולה. את לא רואה שהוא בשירותים של הבנים?"
"ואת לא קולטת שזאת רק ברזיה? את לא משתינה לידו!"
החלטתי לעשות את זה.
"אממ... היי."
הוא הסתכל עלי כאילו נחתי מהירח. "היי" הוא החזיר.
"תגיד, אם לא אכפת לך... זאת אומרת..."
"תקשיבי, לפני שתגידי משהו, יש לי חברה." הוא אמר לי, והלך.
פשוט ככה. הלך. ואני עומדת המומה ליד הברזיה.
"טוב, זה בסדר, לא רציתי אותך גם ככה!" צעקתי לעברו. כמה
פרצופים הסתובבו אלי בהשתהות ואני האדמתי כמו עגבנייה.

נלי נגשה אלי. "את מטומטמת או מה?" היא צעקה עלי. "איך יכולת
להיות כזאת סתומה ולתת לו ללכת?? ועוד לצעוק עליו??"
באותו רגע בדיוק החלטתי שנשבר לי. נשבר לי תמיד להיות סקונד
פלייס. אז אני הולכת. והתחלתי ללכת. "לאן את חושבת שאת הולכת?"
נלי צעקה.
אבל לי כבר לא היה כח לענות. תמיד מושפלת. תמיד למטה. אולוויז
סקונד פלייס.