התעוררתי מוקדם בבוקר, לבוקר כהה במיוחד.
עוד לפני שהספקתי לפתוח את העיניים היא התחילה לארוז.
לפעמים ראיתי אותה עוצרת לבכות - אבל כעבור כמה שניות היא
הייתה ממשיכה כאילו כלום, הייתה ממשיכה במלאכה במהירות
המרבית.
לפעמים עזרתי לה,
אבל לרוב העדפתי שהיא תעשה את זה לבד - כי לי זה קשה מדי.
לא הספקתי לאכול מרוב החיפזון - היא מיהרה מאוד!
היא ידעה שאם לא נלך עכשיו - לא נלך אף פעם!
אני הזדחלתי מאחוריה, והיא לפעמים האיצה בי.
היא חיכתה ליום הזה כבר הרבה זמן - אבל שהוא סוף-סוף מגיע היא
מרגישה התרגשות ושמחה! אבל לפעמים גם עצב ואי ודאות.
על הבוקר לא חשבתי יותר מדיי ולא קלטתי כמעט כלום - היא הייתה
צריכה לעשות את הכל - היא מי שקבעה את הדרך שלנו.
כעבור מספר דקות הגענו לתחנת הרכבת, לא ידעתי לאן אנחנו
נוסעים,
אבל גם פחדתי לשאול. ידעתי שהיא תדע,
שהיא תבחר את המקום נכון - סמכתי עליה!
תחנת הרכבת הייתה מלאה באנשים - כל אחד נראה יותר מודאג
מהשני.
אני לא הייתי מודאג - סמכתי עליה! היא תמיד הייתה שם לצידי...
בזמן שנותר לנו עד לעלייה לרכבת היא אמרה לי שהכל יהיה בסדר -
נגיע למקום שקט, מקום לבן וטהור שבו לאף אחד לא רעה.
אני האמנתי - גם רציתי להאמין לזה...