הוא שכב על ערש דווי בבית החולים למחלות סופניות במרכז הארץ.
סמוך לחצות נפרד מבני משפחתו שעמדו לצידו אולי בפעם האחרונה,
כשצמד דמעות שקופות נקוו בזויות עיניו האדומות והחולניות.
הכרתו הייתה מעט מעורפלת כשהיא שבה וחולפת לסירוגין, בתגובה
לזריקות המורפיום שקיבל על מנת להקל על ייסוריו.
באמצע הלילה התעורר לפתע בבהלה משנתו למשמע קול צורמני ומהדהד
שדיבר היישר לאוזניו, ושכמותו לא שמע מעולם.
"ברגעיך האחרונים, לפני שאתה מחזיר את נשמתך, ניתנת לך זכות
הבחירה להפוך לשחף או לוותר על נשמתך לעד, עם מותך. הבעיה היא
שהזמן דוחק ועליך להחליט לאלתר על בחירתך לפני שלבך ידום."
האיש היה מופתע והלום לחלוטין לנוכח הדברים ששמע ולא הבין
מהיכן. נשימתו כמעט נעתקה. הוא ביקש לקבל הוכחה לכך שאינו חולם
או הוזה, כשבשארית כוחותיו החל להזיז ולחכך את ידיו ואת רגליו
על פני מיטת חוליו.
"האם יינתנו לי בבקשה כמה דקות של חסד על מנת שאקבל תוך שיקול
דעת הכרעה כזו כבדת משקל והרת גורל באשר לנשמתי?"
"איש יקר. הזמן דוחק ואין לך אפשרות יותר מדי להתמהמה. החלט
עכשיו, או שתאבד את זכותך וגורלך יחרץ עבורך!"
על אף הכרתו המעט מעורפלת החל החולה לצייר בעיני רוחו את עצמו
בדמות של שחף צחור כנף הדואה בתנועה סיבובית גבוה מעל ים
בגוונים של כחול לצד להקת שחפים היוצרים מבנה גיאומטרי מרשים
ומשמיעים צלילים המהדהדים באוזניו. הוא אהב את התמונה המקסימה
שיצר לעצמו שלא הותירה בידיו ספקות באשר להחלטתו. "כן." הוא
אמר "לשחף נפשי משתוקקת להיות".
"אם כך, היה מוכן לרגע האמת העומד להתרחש בקרוב מאוד."
את זריחת החמה המרהיבה שהבליחה מבעד לשרשרת ההרים שממזרח וצבעה
אותם בגוון אדמומי רך, כבר זכה לראות מעל הים הכחול, כשהוא
נטמע בטבעיות בלהקת שחפים צווחנית שמיהרה לאמץ אותו לחיקה. הוא
הוקסם מהנוף המרהיב שהתגלה בפניו ממרומי שמי התכלת, שעלה
ביופיו אלפי מונים על אותו ציור שצייר לעצמו לפני שקיבל את
החלטתו הגורלית להפוך לחלק מאותו ציור.
הוא חש את זרמי האוויר החמים והענוגים שדחפו את אברותיו בדהייה
שלווה ורגועה, אפשרו לו להיתלות באוויר כעפיפון והקנו לו תחושה
של חופש ואושר שלא ידע כמותם מעולם על פני האדמה.

פברואר 2004