את תשבי מאחורי
מסוע, כמטר אורכו
מונע על ידי
צרכים בסיסיים.
כשיגיע תורי להניח
את תעבירי לי מצרכיי
כמעט שבשקט
העודף שלי יישכח
על מסוע מותנייך
אני אמשיך לדרכי
ובידי,
הפרוטה האחרונה שלך.
הדמות של אבי תבחין
שאני מייללת אל עבר
ירח שבור מאוד
הנה שוב,
הפצעים נפרשים לפניך.
אבי יתקרב אליי
בידו מונחת,
סוג של תחבושת דביקה
המודבקת בדייקנות מדובללת
בשתיי ידיו העומלות על
שפתיים שלי.
רגע לפניי אפער פי
לפניך
דבר מה אתבקש
למסור.
אך,
לשווא, אבי.
כשאני מבחינה באושר מצועף,
כפיית השיניים
המתיימרת להביא לי מתנות
מניחה אותן על כרית
שתמיד כמעט גרמה לי,
להרדם.
היא מחייכת אליי
ואני,
איני מקיצה לה
משנת ילדותי
המעוקרת. |
