בת הדייג טיילה לאורך שפת הנחל. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת,
אך ענן סוף חשוון אפור וגדול הסתיר את החמה, והרוח הקרירה
הכניסה דאגה לליבה, שהרי אביה טרם חזר ממסע הדייג שלו. בכל שנה
היה יוצא בעקבות להקות הדגה עם כלות הקיץ, וחוזר תמיד לפני
הגשם הראשון, ספינתו עמוסה שלל.
ואולם השנה בושש לבוא. היורה בא והלך, ועם כל פטרייה החושפת את
ראשה ומבצבצת לאוויר העולם מתוך רחם הטחב והרקבובית הלכה בת
הדייג ושקעה בהרהורי מרה שחורה. אולי כבר לא ישוב? אולי שוכן
הוא במצולות, שם כבר מצפים לו זה מכבר אחיו, אביו, סבו? שהרי
דייג הוא דייג מלידה ועד מוות, ממי השפיר ועד מצולות הים. זה
מכבר שמה ליבה לכך שנשות הכפר נזהרות מלתת מבט אל תוך עיניה,
מלהישיר מבטן אל החיה השחורה האוכלת אותה מבפנים, כמו העיט
המנקר את כבדו של פרומיתיאוס.
שעות הייתה יושבת מול הים, מקווה. מחכה לראות את תורן ספינתו
מאפיל על השמש השוקעת. לראותו מנפנף אליה מעל ערימת הדגה. אך
לא היום.

היום נשאוה רגליה אל גדת הנהר. שם הייתה מהלכת יחפה על חלוקיו,
משחקת בכפותיה באדוות מימיו הזכים. כי הימים חולפים, ואביה
מבושש לשוב, ואולי היא לבדה עכשיו, ואולי לעולם, אבל היום יום
רביעי, וריקי מרטין משתזף בעירום מלא.