הרבצתי לה בדיוק פעם אחת.
כלומר פעם אחת באופן רציני, אבל תבינו שלא הייתה לי ברירה!

זה קרה אתמול בלילה, אחרי המסיבה. לא הייתה מסיבה משהו, אבל
פגשתי בה כמה מהחבר'ה שלי, וגם כמה כאלה שלא הכרתי קודם. אנשים
נחמדים למדי, כאלה שלא היה לי אכפת להיתקע אתם במעלית. ואז היא
התחילה.
בהתחלה פשוט לא האמנתי. האהבה שלי, שלי! פתאום מתחילה להסתכל
על אנשים, לפתח שיחה, בקיצור - הרימה את הראש, הכלבה.

לא הרבצתי לה ישר - אני יש לי קצת טקט, מה שאי אפשר להגיד עליה
בשום מקרה - אבל אחרי שחזרנו הביתה פשוט התפרצתי עליה.
הסטירה הראשונה נחתה עליה איך שסגרתי את הדלת. היא כאילו לא
הבינה מאיפה זה נפל עליה, והתחילה את הקטע ההיסטרי שלה - אתה
משוגע! אתה מטורף! מה אתה רוצה ממני?! בעטתי לה ברגל והיא
נפלה.
היא לא ניסתה לקום, רק רצה על ארבע לפינה.

אל תסתכלו עלי ככה! זה היה מתוך הגנה עצמית. כבר ראיתי מה קורה
לכאלה שנותנים לאהבה שלהם להרים את הראש. זה מתחיל בקטן, ואחר
כך כבר אין להם מילה בנושא, נגררים אחריה במין חיוך מאולץ
שכזה, חיוך שמנסה להסתיר מבוכה וסלידה עצמית. גועל נפש! עבדים
שלה, נשרכים אחריה לכל מני מקומות שככה בחיים לא הייתם מוצאים
אותם שמה.
לי זה לא יקרה! היא תרים את הראש, אני אוריד לה אותו. אחרת אין
לזה סוף, אי אפשר להעלים עין פעם אחת.

מהפינה שלה היא עברה לשלב היללות, השלב הפתטי של בקשת הרחמים.
הגעילה אותי הדרך שבה היא בכתה הברות חצי מובנות לכיווני.
התקרבתי אליה לאט ומתוך כוונה, שהיא תדע מה קורה פה, ואז,
כשכבר הייתי ממש קרוב, בעטתי לה בבטן בתנועה אחת מהירה.
לרגע הפסיקו היללות ואת מקומן החליפו השיעולים ויניקות האוויר.
היא קצת איבדה שליטה על מערכת הנשימה שלה והתחילה להתנשם. זה
ילמד אותה, חשבתי, אבל לא! היא לא מבינה רמז. הנשימות שלה עוד
לא היו סדירות כשהיא חזרה לייבב תחנונים לכיווני, וזה היה ממש
דוחה. לראות את האהבה שלי, שבחיי היום יום לא אכפת לי שתסתובב
איתי, כל עוד היא לא עושה יותר מדי רעש, ככה, נשענת על ידיה,
פרצוף אדום והיא אפילו לא מצליחה לגמור מילים מרוב שהיא
מתנשפת. ובכל זאת היא עוד פותחת את הפה! וצועקת, כמה שהיא
יכולה, על איך שהיא בסך הכל דיברה עם כמה בחורות נחמדות!
בעטתי לה בפרצוף, אבל לא בכל הכוח. זה הספיק לה. עכשיו היא
הבינה סוף סוף! היללות והצרחות הפכו ליבבות קטנות שהיא ניסתה
להחניק.

רציתי לבדוק שהיא הבינה, וגם לוודא את זה במאה אחוז, אז הוצאתי
את הלום מהארון בחוץ והורדתי אותו על הברך שלה.

כאב לה. ראיתי שכאב לה. אבל עכשיו היא כבר ידעה.