עמדתי מולה, והיא שכבה וחייכה. היה לה מין חיוך עייף בעיניים
הכהות שלה, השקועות עמוק בתוך הפנים החיוורות שמזמן כבר לא ראו
צבע, רק אפור. מתחת לעיניה, שהיו יפות פעם, הצטברו הקמטים של
חוסר השינה - גם בגלל הכאבים שהיו תוקפים אותה מדי פעם, וגם
בגלל הצפצופים של המכשירים. בקושי יכולתי כבר לראות אותה מרוב
צינורות.
היא ידעה מה באתי לעשות עוד לפני שהייתי בטוח שאעשה את זה. היה
לה מין חיוך כזה של השלמה - זה בסדר, אני מבינה אותך, גם אני
בעצם רוצה את זה, אבל אתה יודע שלי אין את הכוח.
קיללתי אותה בלב כמה שרק יכולתי - אין לי כוח, אלק. ולי יש?
אני מזין אותה כבר שישה חודשים מעצמי, כבר חודשיים שאני יודע
שזה אבוד, אבל את התקע אני משאיר במקום. זה הולך להשתנות
עכשיו.
העיניים שלה מעודדות אותי - קדימה, קדימה. שלח את היד ומשוך.
זה לא יכאב, רק קצת בהתחלה. ואני עוצם את העיניים ומושך.
ומושך. ומושך.
הייתה איזו תזוזה לא רצונית של שרירים בפרצופה, ואחר כך החיוך
התרחב והתרחב. הצבע החל לזרום לפניה. כמה זמן לא ראיתי אותה
ככה. בחיוך המאושר שלה היא מורטת צינור אחר צינור, מחט אחר
מחט, ונעמדת מולי בפיג'מה הלבנה של בית החולים. צינור אחרי
צינור, מחט אחרי מחט, אני מרגיש איך אני נשמט וגווע.

היא צדקה.
זה באמת כאב רק בהתחלה. אחר כך ממילא אין כלום.