הוא קרא את המילים "אני לא רוצה יותר. אני רק רוצה להיות
מאושרת", אשר היו משורבטות בפתק זעיר, אותו השאירה אחריה על
הדלפק במטבח ביתו. את הפתק אסף, והכניס אל כיסו.
הוא הביט סביבו בדממה, כי הוא עוד לא הבין. הוא פסע מן המטבח
אל הסלון ובחזרה. מהמטבח הוא המשיך לפתח חדר האמבטיה, אך לא
נכנס, רק בהה מעט בדלת הפתוחה למחצה וחזר לסלון. צעדיו כל כך
קלילים ושקטים, עד כי נדמה היה שריחף. הדירה הייתה חשוכה. רק
הבהובי הטלויזיה הדלוקה מהסלון האירו את הקירות.
בפעם השישית בה עשה את דרכו אל המטבח, הוא הבין.
כשהבין, שבר את הדממה, אך גם זאת הוא עשה בשקט. רגליו כשלו,
והוא נחת על ברכיו. עיניו התכווצו, פיו התעוות ונחיריו התרחבו
כאשר ניסה למנוע מן הדמעה הראשונה לצאת. במהלך המאבק, השתחררה
צווחה דקה וצורמת מגרונו. "די" נשמע קול קטן. הוא לא היה בטוח
אם אמר את המילה, או רק חשב אותה. הוא התרומם בכבדות, שפשף את
ברכיו, ופסע בשביעית אל חדר האמבטיה. בהגיעו ליעדו, החליט
לדחוף את הדלת ולפסוע מעל המשקוף. הרצפה הייתה רטובה וחלקה.
הוא הניח לגרביו לספוג את המים המהולים בדם. הנערה הייתה שרועה
על הרצפה ליד האסלה. ידה הימנית אוחזת בפרק ידה השמאלית,
ושתיהן מונחות בשלולית סמיכה בצבע חום אדמדם.  פניה היו לבנות.

הוא מעולם לא ראה מוות. לא מוות אמיתי כמו זה. תמיד אמר לעצמו,
שבמוות יש שלווה. היום הוא למד, כי אין שום דבר שלוו בלמות. לא
למת, ולא לאף אחד.
הוא פסע צעד אחד לעברה והחל לדבר. הוא דיבר אל המוות, ולא ציפה
לאוזן קשבת או תשובה. קולו היה שקט ורגוע, עיניו היו ממוקדות
בעיניה הכבויות.

"זה הכל? זה כל מה שהשארת לי ממך?" פניה החוורות לא הביעו דבר.
הוא שלף מכיסו את הפתק הזעיר והשליך אותו לעבר הגוף הדומם.
"הייתי מצפה ממך ליותר מזה. את... היית כל כך מוכשרת. תמיד
הצלחת לבטא את עצמך כמו שאף אחד לא הצליח... וזה, המשפט היחיד
הזה, זה כל מה שהצלחת להשאיר לי?" הוא התכופף מעט על מנת להביט
באהובתו מקרוב יותר, אך התחרט.
"לא חשבתי... לא ציפיתיץ... כמה זמן חשבת על זה? למה לא אמרת
שום דבר? היינו יכולים..." המחשבה על מה שיכול היה לקרות
"אילו" פתחה שער אל רגשות שעד היום לא הרגיש, וקולו נשבר.

"זה בטח נורא נחמד, שאת יכולה להחליט מתי.. מתי תמותי. זה נורא
מתאים לך. בטח חשבת שאם אין לך שליטה על החיים שלך, אז לפחות
שתהיה לך שליטה על... על המוות." הוא נאנח ושאף עמוק. עם נשיפת
האוויר שפלט הצליחו להימלט מעט דמעות מעיניו, תחושת חנק
דמיונית השתלטה עליו, והוא נאלץ לקחת מספר נשימות, עד שהצליח
לדבר שוב.
"בעצם זה לא מתאים לך. כי זה לא את. את לא היית עושה לי את
זה." הוא נחת בכבדות על הרצפה, והתיישב לידה. "אבל כנראה הגיע
לי" הוא כמעט לא הצליח להגות את המילים: "כי עשית."
הוא שינה את תנוחתו באיטיות והגיע למצב של שכיבה על צדו
השמאלי.

מים ודם הקיפו את גופו. פניו היו בדיוק מול פניה, וידו הימנית
לטפה את שערה הנוקשה. הוא איבד את תחושת הזמן. גופו גדול
ומסורבל, גוף של איש כבן חמישים, שאינו מתאים למידות החדר
הקטן. מידותיו המציאותיות לא מנעו ממחשבותיו לנוע אל העבר, אל
הימים בהם היה ילד תמים. ילד, שלומד לראשונה אכזבה, ונותן
לרגשותיו לסחוף אותו, עד איבוד כל קשר לסביבתו. הילד בעל
המידות הגדולות, שהיה שרוע כעת על רצפת האמבטיה, התייפח בקול
גדול שהדהד בין כל קירות החדר.
כעת, הילד ציפה לשמוע תשובה, והוא רצה אותה מהר ועכשיו. הוא
תפס את הגוף הצעיר המת בכתף וניער אותו קלות.
"איפה את עכשיו?" הוא שאל בלי לדעת מדוע. "מצאת מה שחיפשת?"
הוא עזב את הגוף החיוור, וניגב את עיניו בשתי ידיו המכוסות
בדם. הוא בילה דקה נוספת בבכי רועם.
כשסיים, חש הקלה מסויימת. הוא הסתובב על צדו השני, כך שהפנה את
גבו אל הגוויה, הוא התקרב אליה, אסף אליו את אחת מידיה
המושחתות, וקבר את גופו הגדול בתוך גופה הזעיר. "עוד מעט אמא
תגיע. מה נגיד לה?" הוא נאנח.
"נגיד לה שאת מאושרת עכשיו?" הוא שאל את השאלה המתבקשת.
השאלה נותרה באוויר ללא מענה. צחנת המוות הקיפה את הזוג הדהוי.
כבר קשה היה להבחין מי החי ומי המת.
הגבר הגדול, שנתן לרגשותיו לסחוף אותו עד כדי אובדן,
ובתו הצעירה, כבר שכחה מה זה "אבא" כאשר נתנה לרגשותיה לסחוף
אותה עד מוות.
עד שנעלמה.