(אימא שלי,
לכל אחד יש אחת, לפחות בעברו.
ואני מקדיש לה כאן סיפור קצר, בלב לא שלם כלל.
לא התכוונתי להכניס אותה לדף שלי, לא התכוונתי כלל.
אתם מבינים, היא אמנית: ציירת, פסלת, מעצבת אופנה ועוד כמה
דברים והיא טובה במה שהיא עושה, טובה עד כדי גאונות. אני מניח
שמשם ירשתי ולו חלק מהכישרון.
אבל בשונה מאנשים הסוברים שאמן צריך להיות מטורף כדי להיות
טוב, אני סבור שטירוף הוא חולשה והנו מה שהופך אמן למפלצת, וזה
חבל, כי בלעדיו אמן יכול להיות, אם לא מושלם, אז לפחות מאושר.
ובמקרה שלה, לצערי, זה, כבר לא יקרה לעולם.

ואני מציע כאן אפשרות להבין ולו חלקית את הקללה הרובצת על
עיניה, על ליבה, להבין מהיכן היא נובעת. ולזכור אותה לא כדמות
שלילית, אלא כדמות טראגית)


העתיד,
היא ראתה את העתיד.
והוא ביקש ממנה בנימוס, שתצייר אותו,
את הכתב, כמובן.
הם רצו לראיין אותה,
לראיין ולצלם,
כך אמר לה הסוכן שלה.
הוא אמר שזה יקדם את המכירות של עבודותיה.
היא הסכימה בהיסוס עדין,
כשהיא דוחקת את העתיד הצידה.

היא לא אהבה את החדירה לפרטיותה, לכאבה, ליצירותיה.
גם כך היה לה קשה להיפרד מציוריה, כשנמכרו,
היא הרגישה שהיא מאבדת את אחד מילדיה.
היא הייתה בת 47, אבל עדיין הרגישה כמו נערה בת 16,
התום, הילדותיות, העדינות ניבטו עדיין מעיניה.
הכתב ירה את שאלותיו בצרורות, לא כל כך מאפשר לה לענות,
היא נטרדה מעט מהקצב שלו, אבל לא ויתרה והמשיכה לענות לאט,
שומרת על מחשבותיה המרחפות, סדורות עד כמה שניתן.
היא סיפרה מעט על הלך הרוח שמלווה אותה בעבודתה,
על העתיד, שנגלה בפניה ומבקש ממנה שתציירו.

לאחר מכן הצלמת ביקשה ממנה לעמוד בחדר האירוח שלה בו היו
תלויות רבות מעבודותיה.
היא עשתה כפי שנתבקשה.
היא הסתכלה לתוך העדשה, אבל לא ראתה אותה כלל.

מול עיניה עדיין ריחף העתיד,
מבקש,
דוחק,
דורש,
בעדינות,
ולאחר בתקיפות,
שתעזור לו לקרום עור וגידים,
שתסייע לו לעטות בשר,
שתציירו,
שתאפר לו לבוא לידי קיום.