כהן קראו לו. כהן. שם פרטי: אבי. כמה כאלה יש? כמה מאות לפחות.
אולי אפילו אלף! אבל מתוך כל אותם אבי כהן רק אחד הוא גיבור
סיפורנו. בסיפור הזה יש סוף התחלה ואמצע. לפי הסדר הדרוש
בסיפורת. בסוף הסיפור, אבי כהן, או בקיצור אבי, מגלה שאישתו
היא הרוצחת, המשרתת היא החוטפת ושבין השתיים מתנהל רומן סוער.
זהו הסוף. אבל ברומן שטחי שכזה אחרי שקוראים את הסוף קודם
מבינים שכל הסיפור הוא חסר משמעות ושכדאי לעשות דברים יותר
טובים עם השמן שלנו.
ונעבור להתחלה. בהתחלה של סיפורנו הבת של אבי נחטפת ונרצחת
באכזריות. בצורה שרק מוח מעוות יכול ליצור. מהחקירה עולה כי
מדובר בשתי רוצחות או שני רוצחים או רוצח אחד ורוצחת אחת או
רוצחת אחת ורוצח אחד. אבי שבור ומבוהל. התקשורת מתלהבת בהתחלה,
אבל מבינה מהר מאוד שכתבות נוטפות דם הן כבר לא מצרך מבוקש.
מסמך מזעזע. ישראל 2002. ישראל 2002. 71272 = ברבור. מה קורה
פה?
מתקדמים הלאה. מרכז העלילה. אבל בעצם, מי צריך מרכז. הרי מרכז
זה הדבר הכי פחות חשוב בכל דבר דינאמי. יש נקודת פתיחה, ונקודת
סיום. המרכז הוא בסך הכל התוכן. בכל מקרה בישראל 2002 כולם
רצים קדימה. ממהרים לסוף. של עצמם. של כולם. אז למה להתעכב על
האמצע. הוא מפריע לי לסיים את המרוץ. ולהתחיל אחד חדש. לאט לאט
אנחנו מגבירים את הקצב. פתאום מישהו על העגלה מתעורר ומתחיל
לצעוק: "תאיטו, תאיטו", עד שכולם יבינו שחרגנו מהמהירות המותרת
העגלה כבר תתהפך ותהרוג את כולנו. לא כולם ימותו. חלק יקפצו
קודם לכן על הקרקע ויתחילו ללכת ברגל. המעבר בין שתי צורות
קיום שונות יגרום להם לפציעות.
תכנון זמן.
תכנון זמן הוא הפתרון לכל הבעיות. מחר יתחיל יום מסוים. תתכנו
איך כל שניה בו תנוצל עד המקסימום.
כהן קראו לו.