[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיגל מוזס
/
נפש מאוכלסת

הצטערתי שדברים לא יכלו לחזור לקדמותם. התחושה הזו של הפספוס,
של תהייה לגבי מה היה עלול לקרות בנסיבות אחרות גרמו לי למין
הרגשה של ריקנות עצומה ומועקה שהמשיכה להצטבר עם הזמן. אני לא
יודעת אם הוא ידע עד כמה הוא היה חשוב לי. עד כמה שמחתי לשמוע
את הקול שלו, את הצחוק שלו, לדבר אתו, להריח אותו, לנשק אותו.
שנינו, אבל בעיקר הוא, בחרנו להאשים את הנסיבות במצב שנוצר.
תמיד כשדיברנו לא יכולתי למצוא את המילים הנכונות. תמיד מצאתי
את עצמי במצב של אגירת רגשות בפנים בלי יכולת להוציא אותם
החוצה.
וכשהיינו מגיעים לנושאים הרציניים הייתי מוצאת את עצמי אומרת
את צמד המילים שהכי עיצבן אותו: "לא משנה". הוא חשב שעשיתי את
זה בכוונה. שהייתה לי אג'נדה סודית כלשהי.
הוא לא יכל להבין. זה הקשה עלינו. בסופו של דבר הייתי מוצאת את
עצמי אומרת את הדברים באופן בוטה, ציני ומגעיל דבר שהעכיר את
האווירה פי שניים. לא יכולתי להימנע מזה. הפסיכולוגים בטח היו
יכולים לעשות על זה דוקטורט, גם אני ידעתי בתוכי שמשהו לא
בסדר.
לא ידעתי בדיוק אם הבעיה היא בי או בו. אם הפסקתי למצוא חן
בעיניו, אם איבדנו את היכולת לתקשר, אם הוא אוהב אותי, האם הוא
אי פעם אהב?
בזמן האחרון גם בקושי התראינו. כולם שאלו לגביו. אף פעם לא
ידעתי מה הייתי אמורה לענות.
הייתי אמורה להגיד: "הוא בסדר". או משהו כמו: "אין לי מושג".
תמיד הייתה לי בעיה של ניסוח במקרים האלה. זה כבר טבוע עמוק
בנפש. זה כבר הפך למין ריטואל מעיק, כי לא יכולתי לשתף אף אחד
במה שהרגשתי. מין מחסום רגשי שלא אפשר לי לשחרר את הכל החוצה.
נאלצתי להתמודד עם זה לבד.
בזמן האחרון הקשר שלנו הוא כבר לא כמו שהיה. אנחנו בקושי
מתראים, כמעט בכלל, ומדברים בטלפון גם לעיתים רחוקות. אני
אבודה. האינסטינקטים שלי אומרים לי לקום ולעזוב את הכל, אבל
הלב מכריח אותי להישאר. אולי מתוך תקווה מטופשת וילדותית
שדברים אולי ישתנו בעתיד. אולי מתוך רצון להיאחז במשהו, משהו
שכבר לא קיים.
ההרגשה מלווה אותי כל הזמן. במיוחד כשאני מוצאת את עצמי מתקשרת
אליו או להפך כשאני רואה את השם שלו מופיע על הצג. ואז אני שוב
מוצאת את הנפש שלי קרועה, במין מאבק תמידי חסר תוחלת, אך בכל
זאת הכרחי.  
זה עדיין פצע פתוח. אנחנו עדיין מדברים, והנפש, עדיין מאוכלסת
בשני קולות, הרבים ביניהם באופן תמידי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חוי!
סוקה!
פיזדץ!
דולביוב!
יובניברוט!
יופטוביומט!



קללות ברוסית
בצורת פירמידה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/04 11:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיגל מוזס

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה