אני שונא להוריד את הזבל.
אני ורותי גרים ביחד כבר שנה ולא קרה שפעם אחת היא הייתה זאת
שהורידה את הזבל.
"אני האישה כאן!" היא הייתה צורחת. "אני אלד לך את הילדים
שלך!". ואני כבר לא כל כך בטוח שאני רוצה בכלל ילדים מהפנאטית
הזאת. בדרך כלל אני מקבל על עצמי את מלאכת הורדת הזבל, כי אחרי
הכל זה לא כל כך נורא וללדת ילדים באמת עשויה להיות משימה לא
קלה.
יום אחד, כשגרנו ביחד בערך חודשיים, ירדתי להוריד את הזבל כמו
תמיד. רותי כבר הייתה פנאטית בקשר לזה והשמיעה את הסלוגנים שלה
על היותה אישה בכל הזדמנות. אני לא התווכחתי ויצאתי, למרות
ששברתי את הרגל ביום האתמול ונזדקקתי למנוחה של מספר שבועות.
הגעתי לפח הגדול תוך דידוי רגלי הרקובה לאחר זמן שנראה כמו
נצח. שקיות הזבל שהחזקתי בשתי ידי הסתבכו בקביים שלי ותכולת
השקיות נשפכה לי כשהשקיות נשמטו על הרצפה מדי פעם. כשהגעתי לפח
הייתי מותש ורציתי לחזור הביתה ולמות. זרקתי את השקיות אל תוך
הפח ופניתי ללכת משם. מאוד הופתעתי לשמוע קול בוקע מתוך הפח:
"תבורך אדון חביב". מיותר לציין שהופתעתי מאוד. אולי מכיוון
שכבר ציינתי זאת.
רכנתי לתוך הפתח של הפח שהיה מצחין דיו על מנת להמית להקת
צרפתים וחיפשתי את הדובר. לפתע נשמטו הקביים מידי ואיבדתי
שליטה על גופי המנוון. נפלתי פנימה אל תוך הפח והכל החשיך.

כשהאור נדלק ראיתי איש קטן ישוב על כסא קש, ליד שולחן עמוס
לעייפה בירחוני לאשה מתקופות שונות, שותה מיץ אננס מוגז בקשית
וחובש כובע שהיה עשוי , כך נראה, מעכוז של ג'ירפה. הוא הסתכל
עלי בעיניו הגדולות והיה נראה כאילו הוא בוחן אותי.
"אתה אדם עצוב", הוא אמר בביטחון ושילב את אצבעותיו. "או", הוא
המשיך, "שאתה לא אדם שמח בכלל". הוא עצם את עיניו כאילו אין
עוררין על החלטותיו האחרונות. המבטא הגרמני הכבד שלו הדהד
במרחבו הזעיר של הפח.
אמרתי לו שהוא צודק והוא הציע לי מיץ אננס. אמרתי לו שאני
מעדיף שלא. הוא עטה ארשת מופתעת.
"אתה אדם שיוותר על הצוף של הפרח אותו הוא טרח לגדל". לא הבנתי
למה הוא התכוון.
"אתה יכול לגדל פרחים עם צוף נפלא, אבל אתה לעולם לא תפיק
תועלת או הנאה מהצוף הזה. אתה אדם טיפש ועצוב."
קצת נפגעתי ממנו, אבל בגדול הסכמתי איתו.
"אתה עכשיו תחזור הביתה. ותתחיל להיות שמח. אתה תתחיל להפיק
תועלת מהצוף."
שאלתי אותו מה אם אין לי מספיק סיבות להיות שמח.
"כשאין דבר אחד שמשמח אותך, תבדוק טוב טוב אם אתה לא עיוור-
ואם בדקת ומצאת שאתה אינך עיוור, הנה לך כבר סיבה לשמוח". הוא
ליהג.
אמרתי לו שאני אשתדל והוא הוריד את מבטו ממני ופנה לקרוא את
אחד מהירחונים ששכבו על שולחנו. זחלתי על הרצפה המטונפת של הפח
והגעתי אל הפתח. בעזרת כח שאין לי הצלחתי לצאת משם ולהתרסק על
המדרכה.
דידיתי הביתה, נחוש לבצע את מה שהאיש הקטן ציווה עליי לעשות,
למרות שהצוף חמוץ , והשמחה שלי תמיד תהיה מהולה במיץ אשפה.

במשך 8 החודשים הבאים הזוגיות שלי ושל רותי לא השתפרה. הרגל
שלי חזרה לקדמותה מה שהגביר את המוטיבציה שלי לבעוט בה.
"תוריד את הזבל! הביציות שלי הן רק שלי ואתה צריך לפעול כדי
לקבל מהן פלח!". לא רוצה פלח. לא רוצה.
הורדתי את הזבל בלי לעשות בעיות ותמיד בדקתי אם האיש הקטן ההוא
עוד שם. הוא לא שם. טינופת. אולי הוא נודד בין כל מיני פחים
ברחבי העולם והוא לא יחזור לפח שליד הבית שלי אף פעם. אני שונא
אותו. לאט לאט האיש הקטן הלך ונשכח ומלאכת הורדת הזבל חזרה
להיות יבשה כשם שהיא תמיד הייתה.
לפני חודשיים חטפתי וירוס בפנים. כל הצינורות שעוברים לי בפנים
היו מלאים בוירוס - הסינוסים, ארובות העיניים, מחילות
האוזניים, הגרון. הכל. שכבתי במיטה בלי רצון לחיות עם חום של
41 מעלות.
חשבתי לי, לתומי, שאולי כשאני על ערש דווי מלאכת הורדת הזבל
תיחסך ממני כמו הרצון לחיות. מסתבר שטעיתי.
לא הלכתי לעבודה 4 שבועות ולא ראיתי אור יום 28 יממות כי האור
הזיק מאוד לעיניים שלי, שסבלו מדלקות שונות ומשונות.
לבשתי מעין רטייה כפולה על שתי העיניים כדי לא להתעוור.
"תוריד את הזבל!" רותי צרחה מהמטבח, ואני ידעתי שאין טעם
להתווכח, אז יצאתי מהמיטה תוך סכנת נפשות, עיוור כמו עגל
במחלבה של תנובה, ודידיתי למטבח.
"איך אתה מרגיש?" רותי שאלה כשהגעתי למטבח. אני ניגש לפח
ומוציא את השקית.
אין בי לא את הכח הנפשי ולא את הרצון לענות לה אז אני פותח את
דלת הבית ויוצא לעבר פח הזבל הירוק הגדול.
ירדתי במדרגות שתי קומות והלב שלי דפק בחזקה.
איך יש לה לב לתת לעיוור להוריד את הזבל ולהעיז לקוות שהוא
יחזור שלם?
אחרי חודשים על גבי חודשים של הליכה חוזרת ונשנית באותו
המסלול, זכרתי את הדרך לפח אפילו בהיותי סומא.
הגעתי לשפת הכביש והאזנתי בתשומת לב לתנועה על הכביש. כשהבחנתי
שאין מכוניות, חציתי מהר את הכביש ומעדתי קלות על המדרכה.
עברתי את זה בשלום. הלב שלי נשמע כמו הפצצת מעבורת חלל.
הריח של הפח נישא אל נחיריי וידעתי שאני עומד לידו. מששתי את
הפח כדי למצוא את הידית שתפתח אותו ומצאתי אחרי מספר שניות. כל
תעלה בפנים שלי כאבה כאבי תופת. למה אני עושה את זה לעצמי.
למה. למה? אני חולה, אני צריך להיות בבית ולחכות למוות.
זרקתי את השקית לפח ופניתי לחזור הביתה. התנועה הרטרואקטיבית
שכמעט עשיתי הופסקה על ידי קול בעל מבטא גרמני: "תבורך אדון
חביב".
האיש הקטן.

אני שונא אותו.

"תודה רבה על העצות שלך!" צעקתי פנימה, מסוחרר מהריחות, נשלט
על ידי כעס נוראי שפרץ ממני.
"כשאין דבר שמשמח אותך תבדוק טוב טו-"
"כן שמעתי אותך כבר! אני עיוור! אני עיוור! ואתה גרמתי לי
להאמין שיש תקווה!" צרחתי עליו, קרעתי מעל עיניי את הרטייה
והסתכלתי לשמיים. השמש מילאה את כולי בנוזל צהבהב וחם שהשתלט
על הכאב.

מאז אני רואה רק לבן. לבן בוהק כזה. כמו שיניים של כושים.
התעוורתי לחלוטין.
אני עדיין מוריד את הזבל.
אני כבר לא מקשיב לתנועה של המכוניות.
אני כבר לא מנסה להימנע מפגיעה פוטנציאלית.
גואלת.