שוב חדרת אל מחשבותיי,
משתלט על פינה חשופה.
שוב פניך, חיוכך ובעיקר מילותיך האהובות עולות -
מזכירות, מכאיבות, אינן יכולות לחדול.
ואני נוטלת אותך איתי לכל מקום.
אתה ישן איתי, מתקלח עימי ובעיקר שם איתי,
כמו שלא היית מעולם.
שומעת שוב ושוב את השירים שמזכירים לי אותך,
אומרת שוב ושוב את מילות הפרידה.
רוצה שיהפכו להיות חסרות משמעות,
אך ללא הצלחה.
אהבתי הכנה אליך לא תפסק, ורצוני הוא רק לשוחח איתך לרגע -
לא להתרפק, לא לגעת, לא לחבק -
רק לשמוע את קולך,
ואתה שותק.
נעלמת הפעם,
אינך שולח הודעות, אינך מתקשר,
אינך אוהב יותר.
ואני, שאת כל זה רציתי, מתענה על אהבה אמיתית ראשונה שנעלמה.
נפשי מתרוצצת בין תהומות הנשייה לבין הרצון לטפס, להיגאל
מאהבתי המתפשרת אליך.
מסרבת לקבל אותך כמו שאתה, מסרבת לסלוח שוב ושוב על יחסך
המזלזל.
אך סובלת מכמיהה עזה לגופך, לנשיקותיך, אליך.
אוהבת אותך ושונאת כמעט באותה כמות, באותה דרך.
רק רוצה שהרגשה תעלם, תתפוגג,
שאפסיק לסבול.



מוקדש לך,
רובינזון קרוזו.
עדיין אוהבת, עדיין מתגעגעת - אבל להתגעגע זה לא אומר לרצות
לחזור.