נכתב (בראשי) בערב נעים בדרך לתל אביב, כש"מסיבת התה של
אליזה" התנגן באוזניי שוב ושוב ושוב... (:

במושב האחורי היא יושבת לה. ככה נעים לה. היא לבד. למרות שאביה
ואחיה יושבים במושבים הקדמיים ומדברים. היא לא שומעת, היא עם
הדיסקמן שלה. וככה היא נוסעת. כל הדרך לתל אביב. ככה לבדה,
וככה נעים לה. כשמהירות הנסיעה גוברת, היא מוציאה את ידה
מהחלון ונוגעת ברוח. מלטפת אותה. חותכת אותה. אוחזת בה. כאילו
גם מעצבת את צורתה. האוטו מתקרב לרמזור אדום, ונעצר בהדרגתיות.
וכך גם הרוח, נעלמת לה לאיטה. נעשית דלילה יותר.
כשהאוטו נעצר לגמרי, היא מכניסה ידה למכונית ומניחה אותה לנוח
על ברכיה. עד שהאוטו ישוב לנסוע במהירות, והיא תשוב אל הרוח
שלה. לגעת בה. לחוש אותה.
היא שוב מוציאה ידה ונוגעת ברוח, משחקת איתה, מעצבת אותה. אוטו
שעבר מולה, ובתוכו נהג צעיר שהביט בה כאל ילדה קטנה וטיפשה.
והיא, היא מביטה בו כמו מסוממת. ככה היא מרגישה. אבל לא אכפת
לה. זה רק היא והרוח, והמוסיקה שמתנגנת באוזניה. נעים לה. ושוב
הרוח הולכת לה לרגע או שניים, והיד הקרה והעייפה נוחתת ונחה לה
על ברכיה.
וחוזר חלילה.
כיף לה עם הרוח. היא שלה. היא שם, איתה.
היא מזיזה את ידה בתנועות מעגליות בתוך הרוח. כאילו היד שלה
משתלבת עם הרוח. כאילו כל החוץ למכונית זה רוח, והיא נכנסת
אליה ומתחברת. והרוח שנכנסת אל האוטו מתחברת אליה. כמו ציור.
כמו ציור של סוס מתחבר עם ענן בשמיים... ככה היא. היא והרוח.
במושב האחורי היא יושבת לה. ככה נעים לה. היא לבד. למרות שאביה
ואחיה יושבים במושבים הקדמיים ומדברים. היא לא שומעת. היא עם
הדיסקמן שלה. וככה היא נוסעת... היא, עם הרוח שלה. כל הדרך לתל
אביב. עד שהדרך נגמרת. וכשהדרך נגמרת, ומגיעים, היא יוצאת מן
האוטו, וכל גופה נוגע ברוח. ונכנס בה. ומשתלב בה. וקר קצת. אבל
כל כך נעים. רק היא, והרוח.