הוא אוהב אותה, את כולה.

הוא אוהב אותה כשהיא צוחקת
והוא אוהב אותה גם כשהיא בוכה.
הוא אוהב את הצחוק שלה, הקולני והמתגלגל
והוא אוהב אותה גם כשהיא מביטה בעיניים גדולות ולא אומרת
כלום.
הוא אוהב אותה אחרי שהיא מתלבשת ומתאפרת
והוא אוהב אותה גם בשניה שהיא מתעוררת בבוקר.
הוא אוהב את מיליוני הדברים שמפוזרים לה בחדר - דיסקים,
תמונות, גרביים צבעוניים, קרעי דפים,
הוא אוהב גם את הנפש שלה.
הוא אוהב את "הנוצצים האלה שאת שמה מעל העיניים"
והוא אוהב גם את הרסיסים שנשארים ממנה אחרי שהיא נשברת.
הוא אוהב אותה כשהיא מנשקת אותו, לאט
והוא אוהב אותה גם כשהיא נועצת בו את הציפורניים שלה וכבר קשה
לו לנשום.

הוא אוהב את כולה.

היא יודעת שהוא יעזוב.
והיא יודעת שכשהוא יעזוב, התהום שתיפער מתחתיה תהיה הכי עמוקה
משאי פעם ידעה.