המון חודשים עברו כבר מאז הפעם האחרונה שהרגשתי.
זה רק טבעי שאני שוב אחזור לתקופה הזאת, או לקודמות לה, שבהן
הרגשתי.
הצורך לחבק אותך עדיין קיים, פחות חזק כמובן, יותר תלוש כמובן.
אני מנסה לנקות את המחשבה ולהשאיר רק את ההרגשה שהיא יוצרת,
ממש לחיות מזה לעוד קצת זמן, לחיות בזה עוד טיפה.
אני מניחה שאם התדירות היתה גבוהה יותר, המיוחדות והעוצמה של
התקופות האלה היו פוחתות, אני כבר מבינה שאני לא כמו כולם.
לא קמה ונופלת הרבה, לא מתאהבת וחולקת הרבה, לא מתעסקת בזה
מספיק, אפילו התת מודע התייאש ממני.
אבל יש משהו מאד מוגן בלהיזכר בך, את לא תגיבי, אם בכלל את
זוכרת את שמי, בטח שלא את הטעם, גם אני כבר שכחתי.
בחלומות אני שוב עם אותה בחורה, לבנה עם שיער חום, לפעמים
ארוך, לפעמים קצר, ואני רק מחפשת אחר הזמן שלי איתה. כמיהה
אליו.
וכשקמים הכל שוב יציב, קו שטוח של שיגרה מטורפת.
אבל עברו כבר המון חודשים, והיצר העייף שלי שוב מתעורר ורוצה
קצת מגע, רכות טוטאלית, כזאת שגם בטלפון היתה ממיסה אותי
ולוחצת חזק בחזה.
אני לא דואגת למימוש, אני רוצה ברגע זה, רוצה שיקרה וייתן לי
עוד כמה חודשים של הרהורים בו, זה כנראה המקסימום שלי.
בינתיים הכל מתנהל במין גירסה מצומצמת של עוצמות, הגבוהה שבהן
נמוכה יחסית, ואני בתחושת ריחוף מתמדת, כמעט ולא נופלת.
אני יודעת שאני פוחדת, אבל הניגוד בין הפחד לצורך חזק, נחכה
ונראה מי ינצח.
חבל שלא נתת לי עוד, הייתי מחזיקה קצת יותר בלי.