תשע בערב, הכביש חשוך ומתפתל בדרך לירושלים. קולה החם של זמרת
ארגנטינאית בוקע מהרמקולים הישנים, עוטף את אברי, ומחשבותיי
זורמות עם שולי הכביש הצר. "תודה לחיים" היא שרה, ואני מגבירה
את הווליום. סחרחרה ענקית של צלילים, קצב מטרף של גיטרות
ותופים ממלא את חלל המכונית הישנה מעניק יותר תאוצה, יותר כוח.
אני פותחת חלון לאוויר הקר לחדור, ובכוח עוצמתם פורצים הצלילים
החוצה סובבים סביב שמשות הרכב, מתפתלים כצינוריות דקים ועבים,
שקופים וצבעוניים. כעמודים של מי סבון כבדים, משנים צורה מרגע
לרגע . פתאום, נדמה שאחד מגיח מולי, מצידה הימני של השמשה
הקדמית, מחייך אלי... אז, נאספים כולם יחד מסתודדים מספר שניות
וברגע אחד נעלמים משדה ראיתי.  הם יורדים אל מתחת גוף המכונית,
דוחפים אותה מעלה ועוד קצת מעלה, אנו משיטות סנטימטרים ספורים
מעל הכביש.
כמה קלה ורכה הופכת הדרך להיות, אני מתרפקת על הרגע. כמה קל
לקבל את הטוב כמובן מאליו, לא שואלת שאלות, מרחפת מעל הכביש
בבועת צלילים צבעונית. ואין קול האומר לי לחדול. אין קול האומר
"לעצור".
מאות כדורי תאורה קטנים וכתומים נראים במעלה ההר."כמה מיוחדת,
אצילית ושופעת מסתורין העיר הזאת. הרבה זמן לא הסתובבתי בין
סמטאותיה. אולי היום, אפשר לצאת קצת, לנשום אוויר, לראות
אנשים..."
הגעתי לשער המעונות, השומר ביקש לראות את כרטיס הסטודנט.
חניתי את המכונית, השארתי את הדלתות פתוחות, ורצתי לעבר מדרגות
הבניין. פתחתי את דלת החדר ובשמחה הודעתי לאנה שיוצאים. "הכול
בסדר" אמרתי לה, "הכול בסדר, בואי נצא, חייבים לצאת היום".
"באמת?" שאלה בחיוך: "הבאת אתך חדשות טובות?" "כן" עניתי:
"בואי ואספר לך כבר בדרך."    
יצאנו. הגענו לפאב קטן במגרש הרוסים. הופעה של זמר וכמה נגנים,
ריח חריף של אלכהול, סיגריות, והמון אנשים מילא את החדר. כולם
מחייכים. יושבים צפוף. הצטרפנו לאחד השולחנות. "מה את שותה ?"
שאלתי. אנה הדליקה סיגריה: "בירה." ניגשתי לבר והזמנתי שתייה
לשתינו.
חזרנו למעונות כשהיה כמעט בוקר. צלילות הדעת עדיין לא חזרה אלי
כשצלצל השעון. אנה עוד ישנה, מכוסה כולה. הסתכלתי בעציץ שקנתה
לחדר. פרחים צהובים עיטרו אותו. כמו הפרחים, גם אנה הכניסה אור
לתוך תקופה אפלה בחיי. משהו בה לא נתן לי לשקוע בנוכחותה. פעם
סיפרה לי על אירלנד. "השמים אחרים, העננים זזים במהירות, הכול
מתחלף כול הזמן, לא כמו כאן, שהשמים עומדים כמו תמונה" אמרה,
וכולה זורחת, כאילו הייתה שם עכשיו. אחר כך הראתה לי תמונות
משם, וה"שם" אכן עשה חשק להיות בו. ירוק כהה, מים, שמים ונדמה
כי שקט רחב מכסה על הכול.
ישבתי במיטה, גומעת כל מילה בצמא.
"אז למה עזבת אם היה לך כול כך טוב?" היא השפילה מבטה, כאילו
נתפסה בקללתה. "לא היו לי אישורים לעבודה. עבדתי אז בחווה עם
ילדים. עד שתפסו אותי, וסילקו אותי מהמדינה. עכשיו אסור לי
להתקרב לשם."
"ומה עשית? לאן נסעת?" "לכאן, תמיד רציתי לנסות לחיות כאן. אבל
אני מתגעגעת. הייתי חוזרת לאירלנד אם הייתי יכולה."
"ומה איתו?" אחזתי בתמונה של גבר גבוהה, בעל פנים חייכניות
וכובע קסקט.
"ממנו אני כבר לא שומעת" היא התרחקה ממני, ופנתה לעבר פינת
הקפה. "את רוצה לשתות?" שאלה כשלחצה על כפתור הקומקום.

נכנסתי למקלחת, מנסה לשטוף מעלי את שאריות הדי האלכהול מאמש.
סחרחורת קלה ליוותה אותי בדרך לאוניברסיטה. בניין המכינה גדוש
אנשים, פנים רחוקות. לא התחברתי לאיש במשך אותה שנה. שעור
מתמטיקה. ישובה בתוך מקהלה צורמנית של קהל. מתוך אותה מקהלה,
ניבטו אלי זוג עניים, איתן הגיעה השאלה: "מה שלום אחותך?"
"יותר טוב" עניתי. "היא אומנם שוכבת בלי הכרה" זוג העניים שלחו
מבט מופתע. שתקתי לרגע, לא בטוחה בהגיון דברי. "אבל ספירות הדם
שלה התחילו לעלות וזה אומר שההשתלה הצליחה" המשכתי בדברי. זוג
העניים פנו ממני לרצפה.
דלת הכיתה נפתחה מיד כשהשיעור הסתיים ובפתח עמדה יועצת המכינה
והמנהלת. חיפשו בעינהן בתוך הקהל.
"לא נכון" מלמלתי.
חצי שנה. חצי שנה והסצנה ממנה הכי פחדתי עמדה בפתח, שולחת חיוך
ארסי. מחשבותיי הכמוסות ביותר, הזוועות שלא העזתי להביע במילים
ואף לא ביותר משניה של מחשבה, פרצו החוצה, ללא התרעה.
לחץ איום ברקות והלב החל במרוץ מטורף. "לא נכון" מלמלתי שוב,
פונה לעבר הדלת בצעדים הססניים. הן לכדו אותי במבטן. היועצת
הניחה ידה על כתפי.
"אורטל..." "לא נכון" עניתי, ודמעות לא בטוחות חיכו לבשורה.
"אחותך נפטרה " אמרה בקול קשה. " לא נכון" מלמלתי שוב ושוב.
"אולי זו טעות... היא הייתה בסדר אתמול..."
מתעלמת מהערתי, המשיכה: "חבר של אבא שלך בדרך לכאן, הוא יקח
אותך הביתה. אל תדאגי בקשר ללימודים..." הכל הסתובב. פרצופים
הפכו יותר ויותר מטושטשים. הרצפה רעדה תחתי. ידיים קשות נכרכו
סביב כתפי, מובילות אותי לעבר המדרגות. לובן בהיר כיסה על
פרצופים סביב. הקולות הפכו עמומים. אז נישמע קול חד של שבר.
הרצפה נסדקה, בדיוק תחת רגלי. קפאתי במקום.
"אני יודעת מה את מרגישה..." היא המשיכה. קול אדיר של שבר.
הסדק ברצפה נפער לחור שהתרחב עם כול שניה שעברה. היד הקשה
הרפתה מאחיזתה.