נוסעת לצפון לבדי בתוך אוטובוס צפוץ ומלא חיילים צעירים,
שהולכים למצוא את מותם. אני בטוחה. לא טוב למות בעד ארצנו. אחד
אחד אני נפרדת מהם במבטים האבודים שלי. צר לי. ואנשים מוזרים
שנרדמו כבר מלפני שעה בערך, אני חושבת שאני היחידה שבעצם עוד
ערה... רק אני הגיטרה,  תיק עם אוכל, סיגריות קאמל ,כסף וכמובן
מחברת ספירלה שחורה ישנה שבה אני כותבת כבר כמעט שנתיים. כל
דבר.כל רגש ומחשבות. הירהורים ודברים כאלה.
ברחתי. אני בת 15. וברחתי. בטח אחזור עוד כמה ימים... ואחטוף
צעקות ועונשים מוזרים של פרימיטיבים. רחוק רחוק מביתי, ממשפחה
מפורקת אי שם בדרום, צפון מרגיע. תמיד חשבתי כך, הפעם נברר.
השלטים האלו, עם השמות חקוקים על. חשבתם פעם, מה בעצם קרה עם
האנשים האלו? האם הם עוד חיים? הם עוברים כל יום בדרך מהעבודה
ורואים את השלט מתנוסס אי שם מעל כל האנשים. והשם שלהם, השם
שלהם מבין כל האנשים עם השמות. שלהם,כתוב. גאים בזה? אתם
חושבים? או שמא הם מתביישים בכלל בחלקם שאחרי שנשרו מבית הספר
ולא השלימו 12 שנות לימוד הפכו לבטלנים, פיתחו כרס בירה ועכשיו
יש להם מוסך משלהם, או קיוסק.
לא יודעת. הנסיעה פשוט לא רוצה להיגמר, אני לא יודעת האמת לאן
אני נוסעת. מה זה המקום הזה בכלל. פתאום אני מתחילה לפחד, איך
שהלילה ממשיך לרדת ,כולם ישנים רק מישהי די תמהונית נראית לי.
היא מסתכלת עליי. אני מחזירה לה מבט. בדרך כלל אנשים נורמלים
שבוהים בך ואתה מחזיר להם מבט חפיף של מספר שניות-הם מפנים את
הראש, לא כך? בכל מקרה. לא היא. שיהיה. כבר 11 וחצי בלילה,
ניתקתי את הפלאפון לפני שעתיים בדיוק, כשהשיחות לא הפסיקו
לזרום. זה מלחיץ. פתאום אני מעניינת מישהו? פתאום אני חשובה?
דואגים לי? טיפשים. לא צריכה אותכם. אני מעדיפה למצוא את מותי
בצפון השקט מאשר לסבול את החיים שם, איתכם. עכשיו אני אוכל
לחתוך כמה שאני רוצה, רק להרגיש את המתכת החמה. כן כן. חמה.
מבלי שתחשבו שאני מטורפת. אני לא צריכה את התשומת לב שלכם,
וברגע זה הוכחתי את זה. אני נוסעת לצפון לבדי. לא רוצה שתדאגו.
דאגות שווא. כאילו אכפת לכם. "אולי כבר תמותי וזהו?" אני חושבת
שאני אתחיל לכתוב מכתב התאבדות, מכתב פרידה. סתם כי יש לי המון
השראות לאחרונה.
זה לא שאני הולכת למות... אני אפילו לא אנסה. סתם מושך אותי
העניין.
עצרנו.