אני שרוייה באפילה,
בחדר חשוך עם מתאמי אור.
ברגרסיה אני שבה אחורה ונופלת.
רואה אותך כהילה של כתמי חול
ועורך הבוהק נושק לי על שפתיי הסדוקות.
יודעת איפה אני ומה צופן עתידי.
יודעת שאני מוקסמת מהילדים הכי יפים בעולם,
שגם הם שרויים באפילה וצמאים לקשר.

גם אני, כשאר האנשים
לא ממש מיוחדת.
מקוטלגת על מדפי האינטרנט,
שקשורים לפגישות הבזק
ולטלפונים הדחופים שמסיימים שביב של תקווה.

אני חותכת קווי טלפון,
גם להם יש רגשות וגם מהם נוטף דם.
שוב אני לבד, עם שביב של חוכמה
עם ילדים שהם הכי יפים בעולם
ואתה לקחת לי את השפתיים.