לחיות חיים כפולים
להתחבא לנצח בצללים

אני מפחיד אנשים, חלק אומרים שזה בגלל שהם לא יכולים לחזות מה
שאני אעשה, אחרים אומרים שזה בגלל שכשאני מסתכל עליהם הם
מרגישים כאילו הם עומדים למשפט שבו הם תמיד אשמים, ואחרים
אומרים שאני מבטא את הפחד הגדול ביותר שלהם, להיות שונה.

להיות רואה ולא נראה
להיות מחלה ללא מרפא

אני צל, דבר בלתי מוגדר ונתון לשינויים תכופים שבתוכו מסתתרות
מפלצות, הגוף הממשי של כל הדברים הלא נראים שמוצצים את התקווה
מלבם של אנשים, הבור השחור שלתוכו הנשמות נופלות כשמתים.
אני מכיר את כולם, אני הייתי שם ברגע האחרון שלהם, מושיט להם
יד בלתי נראית שתוכל להציל אותם אם רק יבקשו, אבל בשבילם אני
רק עוד צל בלילה העמוק, רק עוד רסיס של מים בתוך האוקיינוס
הגדול הזה של המציאות.

לשתוק גם כשהכאב בלתי נסבל

לראות הכל בלי מלים
לבכות תמיד עם המתים

לצעוק רק כשאני לגמרי לבד

אין לי מלים, אף פעם לא היו לי, אין לי ידיים, אף פעם לא יהיו
לי, כל מה שאני נוגע בו נשבר, כל לחישה שלי מנתצת עולמות, אני
הפחד הנורא של כל מורה, אני הסיוט האיום של כל תלמיד, בלי
עכבות, בלי לחשוב שנית, אני מנתץ את האשליות המתוקות של
המציאות כמו פיל בחנות חרסינה.

טירוף גם כשהכל נראה תקין
שפיות גם כשהכל נשבר סביבי

אני הלא כלום, אני משוטט לי בכל, זורע הרס ופחד, זורע חשיבה,
מטיל אימה על הבורות, מביא לזעם בבורים, אני כורה את הקבר,
מכין את המזבח, משחיז את הגרזן, קושר את החבל, והכל בשביל
המצעד האחרון של החיים, השביל האחרון שלהם והראשון שלי, אותו
נתיב שהותווה על ידי לפני עידן ועידנים כשהכל עוד היה טהור
ועדין עכשיו צועדים בו צבאות שכל רצונם הוא להגיע לבית שמעולם
לא היה להם.

לעוף, פעם אחת ואחרונה
לגעת, שוב ברוח היפה
ואז למות