"כאב חד משסע את ליבי בכל פעם שאני נזכרת...
אין מקום בעולם בו אני, יכולה להיות אני.
תמונות נורות עליי כמו הכדורים שפילחו את ראשן של הנשים הללו,
הנשים שכה טרחתי על עצמי לשכנע, שאני עוזרת להן.
נותנת להן תקווה לשרוד.
הכאב הזה תקף אותי בכל פעם שעזרתי להרוג עוד עובר,
בכל פעם שנתתי יד למעשי רצח של רכים נולדים וזכים,
שלא חטאו אף בליבם ולו פעם אחת.
בכל פעם מתה בי עוד קצת מן האנושיות שהייתה לי כשקיבלתי
את התעודה בה נכתב שאני רשאית להעניק חיים.
בכל עובר שנרצח נרצחתי גם אני.
הכאב שמפלח את ליבי כשאני נזכרת בפרצופם של העוברים הקפואים
שמתו כשמבט הבכי הראשון על פניהם.
אות הקלון שאני נושאת על ידי מאז הוא כאין וכאפס לעומת אות
הקלון הזדוני שאני נושאת על ליבי.  שלחתי את אימי למות, את
אחיותיי, את בני... עוברי שלי. חיי הנמוגים איתו, עם אבי, עם
בעלי, בועלי.  
ונשבעתי לאמונה עד סוף ימיי, אמונה באל שבגד בי.
שעל בגידתו לא אוכל לסלוח,
שעל פשעיי גרם לי לשלם, על חטאיי נתן בי את הכמיהה
לשוב ולהיות הרופאה שנשבעתי להיות.
והנה אני, על ערש דווי, מבקשת ממנו סליחה.
שייסלח לי וייסלח לו. לו עצמו.
על שנתן בי את הכוח להורגם. ולמות איתם.
ואומרת לו, תודה.
תודה על שנתן בי את החיים שאחרי כדי לתקן ולו במעט את העוול
שנגרם לאותן אימהות צעירות שעזרתי להרוג בכל ילד שהרגתי בידיי
החשופות.
ועל כל אלף ילדים שרצחתי נתן לי ילד אחד לתת לו חיים.
על שהשאיר אותי בעולם הזה כדי לראות שמה שהרסתי לא ניתן להשמדה
נצחית. שלא ניתן להורגנו לנצח.
לראות את העם היהודי גדל וצומח בארצו שלו,
משתקם וחולם קדימה אל עבר הארץ המובטחת ..
אל עבר המקום בו אני, יכולה, סוף סוף, להיות
אני."

נכתב בהשראת סיפורה של דר' גיזלה פרל שבעל כורחה הייתה העוזרת
האישית של דר' מנגלה באושוויץ