(נושא האור - בשפה הארית העתיקה - לוסי-פר
איננו שם פרטי, כי אם תואר השם, ומשמעותו היא נושא הלפיד [אש
הידע].
כמו הטיטאן פרומותיאוס, שנענש בידי האלים, על שגנב את האש, את
ניצוץ המודעות והעניקו לבני האדם, כדי שידמו לאלים וכדי שלא
יסבלו כחיות.
עם הגעת הדת הנוצרית לאיראן, נתקלו הכמרים בדת קיימת - הדת
הזורואסטרית, הגורסת כי העולם נברא בידי האלוהים וכי השטן הוא
שהכניס בתוך יצירה מושלמת זו את הרוע - את אי השלמות, כדי
ליצור פוטנציאל, משחק, עניין ואתגר, אם כי בכך קלקל את היצירה
כולה.

המלחמה היא תמידית בין האור לאפלה ומדי פעם שולח הבורא אדם,
נושא אור, כדי להעיר את האנשים מתרדמתם ולשחררם מחשכת הבערות,
כדי להראות להם שהאלוהים והעולם הנם מושלמים במקורם ומעבר לכל
טוב ורע, שהרי לפני שהכניס השטן את הרוע לעולם, לא היה בו גם
טוב, אלא פשוט הייתה שם שלמות.

זרטוסטרא היה נושא אור. כשנתקלו הנוצרים בתופעה הזו - בנביא,
שליח האל, שאיננו יהודי או נוצרי ועוד נציג דת שמסוגלת להתחרות
עם הנצרות, הכריזו עליו מיד כעל אויב, או שטן אם תרצו.

ומרגע זה שני השמות הפכו לנרדפים. שטן ולוציפר.
וזו טעות עצובה, שכן אין 2 מושגים שהנם הפוכים לגמרי יותר מ- 2
אלו.)


זו הייתה מלחמה ככל מלחמות.
נמשכה עוד ועוד - שנים ארוכות.
לא לכסף, תהילה, או שליטה בעולם,
אלא על עצם קיום החיים, בנאדם.

הפסדנו, כך זה נראה לי כעת.
ניצחו הם ברב הקרבות.
אנחנו איבדנו
חברים, אהובות.

אך מעבר לאופק,
בקצה העולם,
קיים עוד מקום - לא נפל.
ואני - בדרך לשם.

על רפסודות קורות
מנוקבת ככברה
בידי האחת - דגל,
בשנייה - חרבי השבורה.

עד יפול אלוהי,
ואני אחרון מלאכיו.
לא אניח חרבי,
לא אברח מאף קרב.

במקום בו השמש
נושקת לים
עוד תדרוך כף רגלי!
עוד אגיע לשם!

לשם אשא את האור
בשלהבת בוערת.
להניס אפלת העבדות,
להצית שם אש מרד.

אין זה קל להפיל מלאך ארצה
ובגד חיה לו לתפור.
להפוך קרביו ולבו - מלבן לאפל ושחור.
הו לא! לא! - כי לעד אהיה נושא אור.

כי לעד אהיה נושא אור.