לפני שנים רבות, בתקופה בה חיו אבירים ונסיכות, הייתה ממלכה
באזור די נידח אבל אף אחד אותו לא שכח.
שם הייתה ממכלה עשירה, עם מלך וילד אך מלכה לא הייתה.
שם הילד הקט היה דיאפריס.
דיאפריס הקטן למד רכיבה על סוס, שימוש בכלי נשק ונגינה
באורגן.
המלך היה גאה בבנו המוצלח וקיווה שיהיה יורש העצר, כשיגדל
ויהפוך לגבר.
השנים חלפו, ומספר דורות עברו, ודיאפריס אכן גדל לבחור נאה
וחטוב, וכפי שאביו חזה הכל היה טוב.
דיאפריס היה אביר מהולל, הוא נלחם בדרקונים והציל נסיכות, הוא
אפילו ידע את חצר המלך לנקות.
יום אחד היה האביר משועמם וישב לו בחצר כך סתם, ואז הוא רצה
לשמוע בדיחה אז לליצן החצר הוא קרא, הליצן נחת לידו בסלטה
גבוהה, ושאל: "כן אדוני מה קרה, איך אוכל להעלים את עצבותך
המרה?", "ליצן החצר ספר לי בדיחה, כדי שאשכח מצרתי האיומה".
"ומה הצרה? אנא ספר לי ותוכל לשמוע את עצתי". ענה הליצן, "ובכן
אבי הגיע לגיל שיבה, והוא רוצה שאמצא אישה ואירש את כתרו
בגאווה", "הו, אדוני זו אינה בעיה, הרי אתה ממיס את ליבה של כל
נערה הנמצאת בחברתך" השיב הליצן החייכן, אך האביר הלא מרוצה
הוסיף נרגן "אני יודע שאני אמיץ, ויפה, וחזק, וגיבור, אך איני
מוצא אישה מספיק טובה כדי שאני אהיה בעלה", "אם זה העניין
אדוני, אולי זה לא מענייני אך לא תמצא נערה לעולם כי אתה פשוט
איך לומר... די שחצן" למשמע דברי הליצן, התרגז האביר, חמתו
בערה, איך הליצן החוצפן מעז לקרוא לו שחצן והוא פתח את פיו
וצעק שלל קללות וגידופים, אבל בגלל שהסיפור הזה מצונזר אנו
אותן לא כותבים. הליצן המסכן נבהל כל-כך ומיד מהמקום ברח,
והאביר בפנים זעופות, חזר לארמון והלך לישון.
למחרת בבוקר כשהאביר קם הוא התארגן, והתלבש וירד למטה לחצר
לראות מי עוד התעורר, וכשאת דלתות הטירה פתח, הוא ראה מחזה
מוזר כל-כך, המוני בחורות צעירות וזקנות עמדו בתור, אליו לשלום
מחייכות. דיאפריס המבולבל לא הבין מה קורה, עד ששמע את השליח
המלכותי בקול קורא: "שמעו, שמעו! אנשים נכבדים כי אני צריך
לומר כמה דברים, כפי שכולכם יודעים התפשטה השמועה שבן המלך
מחפש לו אישה" הרבה מלמולים נשמעו בקהל, ודיאפריס עדיין היה
מבולבל, והשליח המשיך: "דיאפריס מחפש לו אישה, שתתאים בדיוק
לתיאור הבא: יפה, גבוהה, אמיצה..." כמה נשים יצאו מן הקבוצה
"בלונדינית צבע עיניה חום..." והקהל הצטמצם ונשאר מספר זעום
"שתדע לבשל, שתאהב את מה שהנסיך אוהב, ובעניינים שלא שלה, שלא
תתערב". ודיאפריס חשב בלבו: "כן, זה הוא תיאור מושלם! זו בדיוק
האשה שאני רוצה, ואיתה אתחתן!" ובאותן מחשבות שמחות, שם לב
פתאום שעיניו עצומות, וכשפקח אותן לראות את אשתו, ראה שכל
הגבירות עזבו. הוא חיפש את הפתי את ה"גדי" התמים ואז אותו
להאשים, לראות מי הוא אותו פרחח שהפיל אותו בפח, הוא סקר את
החצר בעיניו עד שהן ננעצו בליצן, אותו טיפש שהתחיל את כל
הפרשה, הוא האחראי וזאת עובדה.
דיאפריס אליו ניגש וצעק בקול: "ליצן אני יודע שזה אתה, לא אני
לא מאמין, אני לא מסכים, ליצן אל תעמיד פנים!"
"אני לא מתחכם, ואני לא משקר, כן זה אני, אני האשם, אין צורך
זאת לברר", "אם כך אתה מודה? יצור שפל ונבזה! אתה יודע מה עלי
לעשות, אתה יודע מה המחיר על שטות שכזאת?!" שאג דיאפריס
המעוצבן, "כן אדוני כמובן, העונש הראוי בתקנון המלכותי כבר
נרשם, ואותו אדם שאת החוק עבר, יישב לילה שלם בצינוק הקר",
"יפה ליצן לפחות אתה יודע את עונשך ועכשיו בוא איתי לצינוק, על
מעשה כזה אני לא אשתוק" אמר האביר בשביעות רצון, והוביל את
הליצן אל עונשו אי שם במרתפי הארמון, וכשהגיעו פתח דיאפריס את
הדלת ודחף את הליצן לבפנים ואמר: "חלומות נעימים!" צחק צחוק
מרושע ומן החדר יצא.
אחרי שנעל את הדלת בשלושה מנעולים ושני קרשים ופנה לעלות, הוא
הרגיש מן סקרנות שכזאת, הוא חזר לדלת הצינוק, ומשום מה הריח
ריח של בושם מתוק, הוא מצא פרצה בדלת הפלדה ובליצן צפה,
וכשהליצן הסיר את כובעו וניגב את איפורו, האביר גילה שהליצן
הוא בעצם...
אישה! ועל האביר נפלה תדהמה ובפה פעור בבחורה בהה, וכמה יפה
הייתה "אותו" הליצן, דיאפריס נשאר ליד החדר שעות ארוכות,
ולבסוף נרדם.
וכשדיאפריס התעורר הוא הרגיש כאילו במשך כל הלילה מוחו תכנן
תוכניות, ומיד הוא פעל, פתח את דלת הצינוק וקרא: "בוקר טוב
אישתי הנאה!" "מממ...מהה...?" לחשה הליצנית שזה עתה התעוררה,
"כן אני יודע שאת אישה התנשאי לי גברתי?" והליצנית ענתה בשמחה
"הו אדוני זה נפלא הרי אני אוהבת אותך כבר מעל לשנה, אנשא לך!"
ואז אמר דיאפריס הנרגש "אך יש לי בקשה, אל תקראי לי אדוני, אם
לא ידעת דיאפריס זה הוא שמי", "כן כמובן דיאפריס אהובי".
ובסיפור הזה שלא כמו ברוב האגדות והמעשיות, לא, דיאפריס
והליצנית לא הפכו לנסיך ונסיכה, ולא מלכו על הממלכה, אלא שכיום
תוכלו למצוא את דיאפריס ואשתו מופיעים בצוותא בכל המועדונים
עכשיו הם זוג ליצני חצר מקסימים