היא הסתכלה על הדמות שעמדה מולה.
דמות שלא הכירה.
פניה היו חיוורות כל כך, כך שראו את עצמות פניה, ועינייה נראו
כל שקועות ושחורות.
היא לבשה את אותם הבגדים שלבשה הדמות, הדמות במראה.
אותם בגדים שאהבה, אותם בגדים שכל כך לא התאימו לה.
היא הסתכלה על עיניה ולא ראתה כלום.
עיניה לא דיברו, אי אפשר היה לנסות ולהבין מה ניסו לשדר.
היא ניסתה להבין את הדמות, להבין מי היא, מה היא ולמה היא פה,
עומדת מולה.
לפתע יצאה הדמות מהמראה, התקרבה אליה והושיטה יד.
היא לא רצתה להושיט בחזרה, אך בלי ששמה לב בכלל, זה מה שעשתה.
ואז נשמע פיצוץ אדיר ואותה ילדה מצאה את עצמה בתוך המראה,
וראתה את הדמות בחוץ, בעולם החופשי.
ומאז אותה ילדה צחקה בפעם הראשונה, ומאז לא צחקה יותר לעולם.
כי הדמות שהיא השקיפה עליה, לא נראתה יותר חיה בעולם. |