[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








התעוררתי בשעה 12 מהחום העז ששרר בחוץ.
25 מעלות, יום קיץ חמים באמצע החורף.
על אף מאוורר התקרה השמש הצליחה לחדור לחדר, קרניה הארוכות
מלטפות את גופי וגורמות לו להזיע. פשטתי את חולצתי וניסיתי
לחזור לישון, לחלום על עולמות אחרים, על מקומות רחוקים בהם הכל
יותר טוב, בהם אני נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות בינלאומי עם
הלהקה המצליחה שלי, מקומות בהם אני שכוב על חוף ים בו צבע החול
הוא שנהב, או סתם מקומות בהם מאיה עדיין איתי.

בשבוע שחלף מאז הפרידה שלי ממאיה, כל מה שאני מנסה לעשות זה
להתגבר עליה. בכל זאת, שנתיים לא הולכות ברגל. חצי מהיום אני
ישן, מנסה להדחיק ולשכוח שהכל נגמר, ובחצי השני אני מנסה
להעסיק את עצמי בדברים אחרים: מחפש עבודה, מנגן שירים שמחים
וכותב, בעיקר כותב. כותב על עצמי, כותב עליה, עלינו, על הפרידה
שלנו. נסיון העבר לימד אותי שהכתיבה היא הדרך הטובה ביותר
להתמודד עם הרגשות המציפים אותי ולא לתת להם להשתלט לי לגמרי
על החיים. זה נכון לא רק לגבי רגשות שליליים כמו עצבות ולא רק
לגבי פחדים, אלא גם לגבי אהבה, למשל.

אחרי חמש דקות של התהפכות מצד לצד, בנסיון להתנער מהחום שהכה
בי, הצטרפה גם השלפוחית שלי למאבק העיקש כנגד השינה. לא היה לי
סיכוי לחזור לישון, עכשיו משחברו להם יחד, ולכן הרמתי ידיים
והתרוממתי למצב ישיבה.

ניצלתי את השעה המוקדמת יחסית בה התעוררתי בשביל להכין לעצמי
ארוחת בוקר מפנקת וללכת לעשות את מה שחשבתי עליו אתמול, ברגע
אחד של צלילות, לאחר לילה ארוך של שתייה וחברים.
ארזתי את כל מה שדמיינתי באותו הרגע, אמש: תרמוס, מכשיר
דיסק-מן עם הדיסק האהוב עלי בתוכו, מחברת וכלי כתיבה, וירדתי
למטה, לגינה שמאחורי הבית שלי.

את הגינה אני מכיר כבר שנים, היא אינה חדשה לי. עשרות מטרים
רבועים של דשא ירוק עם עצים גבוהים שמשתרעים להם מאחורי הבית
שלי, מתמשכים לאורך ארבעת הבתים הסמוכים לו. גן-עדן של ממש,
פינה שקטה ושלווה שעד לאותה הנקודה אתמול, לא חשבתי עליה כעל
יותר מאשר סתם עוד גינה.

בחרתי לעצמי נקודה מוצלת תחת אחד העצים, חיברתי את האוזניות
למכשיר הדיסק-מן והתחלתי להשמיע את הדיסק, אותו האחד שמשרה עלי
את המוזה בכל פעם שמתחשק לי לכתוב ואני תקוע.
השירים החלו להתנגן להם בראשי אחד אחר השני, אורגים מסכת של
צלילים מתוקים, והעט כמו התחיל לכתוב מעצמו, שוזר מילים
לשורות, שורות לבתים ובתים לשירים.
כשהרגשתי שכתבתי די, הנחתי את כלי הכתיבה והמחברת לצידי,
נשכבתי על גבי ונתתי לעצמי לשקוע שוב לתוך עולם החלומות
הכה-פסטורלי שלי.

דקות לאחר מכן פקחתי את עיניי בבהלה למראה ילדה צעירה עומדת
מעלי, מחייכת לעברי. הפסקתי את המכשיר והתרוממתי כלפיה.
"מה אתה עושה?" שאלה.
"אני סתם שוכב כאן, שומע מוזיקה," ניסיתי לפטור אותה בתשובה
לאקונית.
"אף פעם לא עושים דברים סתם," היא השיבה. "למה בחרת לשכב דווקא
כאן, תחת השמש החמה הזו, ולשמוע את המוזיקה שלך?"
"קודם כל, אני דווקא די מחבב את השמש החמה הזו," עקצתי אותה,
"למרות שהעירה אותי מוקדם היום."
היא צחקקה, ואני המשכתי.
"חוצמזה, בחרתי לשכב דווקא כאן כי אתמול כשחזרתי הביתה, חשבתי
לעצמי שיכול להיות נחמד מאוד אם אצא מהבית קצת מדי פעם ואשאף
אוויר צח יחד עם כל היופי שהמקום הזה טומן בחובו והאווירה של
החופש ששוררת בו."
"אתה צודק בקשר ליופי של המקום וגם באשר לחופש, אבל למה אתה לא
יוצא מהבית בדרך-כלל?" הקשתה עלי.
"זה רק בשבוע האחרון ככה," עניתי, מנסה להתחמק מתשובות
ישירות.
"אכפת לך אם אשאל מה קרה לפני שבוע שגרם לשבוע האחרון להשתנות
מכפי שהוא בדרך-כלל?" ניסתה הילדה, ומסיבה כלשהי הצליחה לשכנע
אותי להתחיל ולספר לה.

סיפרתי לה הכל. סיפרתי לה עלי ועל מאיה, על כך שנפרדנו ולמה
הדברים קרו כפי שקרו, והיא האזינה לי כאילו היה זה חלק
מתפקידה, להקשיב לי בקפדנות ובסקרנות יתרה. על אף חששותיי
הראשוניים, נהניתי לחלוק את הכל עם מישהו זר, לא תלוי, שיכול
לתת חוות דעת בלתי משוחדת על הדברים.

כשסיימתי לספר, היא הביטה עלי בעיניה הילדותיות ואמרה: "על מה
אתה כותב במחברת?"
"על כל מיני דברים, על הרגשות שלי בעיקר."
"ועל מאיה, נכון?" שאלה ישירות.
"גם על מאיה, נכון."
"אתה עדיין אוהב אותה?"
"מאוד," השפלתי מבטי לאדמה.
"והיא, היא אוהבת אותך?"
"אני מניח שגם מאוד," הרמתי אותו חזרה, מגניב לשפתיי חיוך קל
שהתחלף במהרה בעצב.
"אז למה בעצם נפרדתם?"
"סיפרתי לך כרגע, נפרדנו כי..."
"הבנתי את מה שהוביל לפרידה," קטעה אותי, "אתה עשית טעות, לא
הבנת אותה, היא אמרה לך משהו שלא חשבת שתאמר ודבר הוביל לדבר,
את זה הבנתי כבר. מה שלא הבנתי הוא למה אתה לא מנסה לתקן את
הדברים ולהחזיר אותם לקדמותם?"
"כי הדברים פשוט לא יחזרו לקדמותם. אי אפשר להחזיר אותם."
נסחפתי לדבריה ושכחתי לרגע שאני מדבר אל ילדה, "היחסים בינינו
לא יהיו כבר כמו שהיו בעבר ושנינו הסכמנו על זה," עניתי ברוגז,
על כך שהחזירה אלי את אותם הרגשות שניסיתי להבריח בשבוע
האחרון.
"אין כזה דבר אי אפשר באהבה," ענתה לי בתמימות האופיינית
לגילה.

לרגע אחד עצרתי והרהרתי במה שאמרה.
על אף צעירותה ותמימותה, היה משהו נסתר בדבריה, שספק אם
התכוונה אליו.
הכל התחוור לי, ובאותו הרגע קמתי על רגליי והתחלתי לארוז את
דבריי במהירות.
"לאן אתה ממהר?" היא ניסתה להבין את פרץ ההיפר-אקטיביות שתקף
אותי.
"את אמרת בעצמך כרגע, אין כזה דבר אי אפשר באהבה, נכון?"
חייכתי לעברה. "תודה רבה," אמרתי והסתובבתי ללכת.
הלכתי צעד וחצי ואז הסתובבתי חזרה, "אבל רגע, איך קוראים לך
בכלל, ילדה?" אבל היא כבר לא היתה שם.

עליתי חזרה הביתה וטלפנתי למאיה.
"היי, רק רציתי להגיד לך שאני מצטער..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ליפניות יש
ציצים קטנים"


מבקר הקולנוע
אורי קליין על
הסרט "אימפריית
החושים".


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/04 19:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איציק גרינוולד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה