המים נראו כל כך צלולים.
אם לא היו שם כרישים הייתי כבר מזמן קופצת.
תמיד חלמתי לשחות איתם, להיות אחת מהם...
ראיתי את ההשתקפות שלי במים, והרהרתי ביני לבין עצמי אם אחד
מהם, שם למטה, יודע שאני פה.
יד נגעה בכתפי, קפצתי, ובלי לשים לב כמעט נפלתי למים.
במזל יד תפסה אותי מליפול, כנראה שלא הייתי עדיין מוכנה לשחות
איתם.

"חח מה, נבהלת?", אמר הקול.
"אהה , זה אתה", אמרתי, "אתה לא מבין שאני יכולה ליפול?!"
צעקתי ודחפתי אותו אחורה.
"טוב, סליחה אני מצטער, תסלחי לי?", שאל וחייך.
"נו באמת גל, אתה יודע שאני תמיד אסלח לך".
"טוב, אז אני יכול לקבל חיבוק?" שאל ופרש ידיים לצדדים.
"ממ... נחשוב עליך". התקדמתי לכיוונו, שמתי את ידי על מותניו
והלכנו יחד הביתה.

אני מכירה את גל מאז שאני זוכרת את עצמי.
(כמו דוסון קריק הייתי אומרת), תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליו.
היינו החברים הכי טובים.
הוא ידע הכל עלי. את מי אהבתי, את מי אני שונאת, עם מי הייתי
רוצה להתחתן ועד איזה אוכל אני אוהבת ומה מספר המזל שלי.
והוא תמיד ידע שאתן לו את העצות הכי טובות: מי מרגישה כלפיו
משהו, ועד לאיזו מורה כדאי לו להתחנף...
ככה היינו, שנינו, שני החברים הכי טובים שתמיד יהיה להם טוב
יחד, גם כשעצוב.

אהבתי אותו, הוא היה בן אדם מקסים.
                                     

הרמתי את השפופרת וחייגתי.
"גל, היי, אני יוצאת לרוץ, אתה בא?"
"מה? למה?השעה 5 בצהריים, שיא החום!"
"אוי נו באמת! אז תזיע קצת מה יש?"
"בעעע...טוב, אז ב-5 ו-5 דקות ו-43 שניות תהיי בחוץ, טוב?
"יש! ביי".

ב-5 ו-5 דקות ו-43 שניות הוא היה בחוץ, עם מכנסיים קצרים
וגופייה שהבליטה את כל השרירים שלו.
חתיך שלי, חשבתי לעצמי וצחקתי.
"מה את צוחקת? מישהו נתן לך רשות?" חייך.
"סתם... חח... יאללה מי שמפסיק לרוץ קונה לשני גלידה"
טוב, אז ביי" והתחיל לרוץ, בלי היכון בלי הכן בלי כלום, פשוט
התחיל לרוץ.
"היייייייי, חכה ליייייייייייייי", שמתי טיל ועקפתי אותו.
אהבתי את הימים האלה, אני והוא, שני חברים טובים שתמיד יהיו שם
ביחד.

עצרנו במקום שלנו - איזה ספסל פינתי מלוכלך מחרא של יונים, אבל
עדיין תמיד ישבנו שם.
בשניה שהתיישבנו ידעתי שהפעם השיחות שלנו יהיו שונות. אני לא
יודעת למה, אבל המבט שבעינייו היה שונה הפעם.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני לא יודע אם לפתוח את זה או לא, אני מפחד..."
"מפחד ממה? אתה יודע שאפשר לסמוך עלי! נו... ספר... אתה משאיר
אותי פה במתח, מה כבר יכול לקרות?".
הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה אני רואה. ראיתי מולי את החבר הכי
טוב שלי, מפחד, ולא הבנתי למה, לא ראיתי אותו אף פעם ככה.
הוא היה מפוחד ולא בטוח בעצמו. זה הפחיד אותי.
"מור, אני אוהב אותך" אמר לפתע.
"מ...א... ל.... מה?" הצלחתי לבסוף להגיד.
"אני אוהב אותך. אני עכשיו יודע את זאת! אני אוהב אותך".
דמעה נזלה על לחיי.
לא חשבתי על כלום, כלום מאשר על איך בזמן האחרון רק על זה אני
חושבת ומהרהרת אם גם הוא מרגיש כמוני. מרגיש את האהבה.
"אני אוהבת אותך, גל, ואני יודעת זאת! אני כל כך אוהבת אותך".
הוא שלח יד לעבר לחיי ומחק 2 דמעות שזלגו עליהן, הוא התקרב
ונישק אותי.

המיים נראו כל כך צלולים.
ואפילו שהיו שם כרישים בכל זאת קפצתי.
כי ידעתי שאחד מהם שם יודע שאני פה, קיימת, ואוהב.