השעון שלי מצלצל. שוב הגיע הבוקר.
אני כבר מתלבשת לבד, אפילו שאני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה
ללבוש. בטח משהו צבעוני כזה, כי זה נראה לי כמו בוקר שמח. בוקר
של מלא סוכריות. אולי אפילו של גלידה.

אמא קוראת לי. אני צריכה לאכול. היא יודעת שאני לפעמים לא
אוכלת אם היא לא יושבת איתי, אז היא מוצאת זמן לשבת איתי
לשולחן עם העיתון. אני מאוד אוהבת את אמא, אפילו שלפעמים אני
לא מבינה אותה.
אבל אני יודעת שהיא תמיד צודקת, כי היא הכי חכמה בעולם. בדרך
כלל...
והיא גם דואגת לי נורא. היא אפילו אמרה לי שאני צריכה כבר
להתחיל לאכול לבד. ולפעמים אני גם מצליחה. היא גם רוצה שאני
אלך לישון בזמן, אז היא נשארת איתי עד שאני ממש מתכסה טוב,
ומכבה את האור.

גם את אבא שלי אני הכי אוהבת בעולם. הוא כל הזמן נעים אלי כזה,
והוא אף פעם לא כועס, אפילו אם אני לא בסדר. וגם הוא נורא אוהב
אותי, והוא מביא לי מחו"ל עפרונות, שאני שומרת באוסף שלי, ליד
הספרים הכי טובים שאמא הביאה לי. אותם אני באמת הכי אוהבת. ואת
אבא ואמא. ואת אחותי.

אני משתדלת נורא לעשות כל הזמן מה שהם אומרים, למרות שלפעמים
זה ממש לא פייר. אבל אני מעדיפה לעשות מה שצריך, ולהיות ילדה
טובה, ולא להכעיס אותם. כשאומרים לי לישון, או לאכול רק בריא,
או לאכול פחות, או באיזה שיעורים אני צריכה להשקיע. והם תמיד
צודקים, אפילו כשאני בטוחה שלא. אבל לא באמת אכפת לי לוותר
ולהיות ילדה טובה, כי ככה זה, זה בגלל שאני אוהבת אותם כל כך
והם אבא ואמא. וגם הם אוהבים אותי נורא.

עוד מעט יהיה לי יום הולדת, ואמא רוצה לקנות לי מתנה.
היא אמרה שמחשב זה מתנה שממש יכולה להיות שימושית לילדה בת
עשרים ואחת, אז ביקשתי שיהיה ורוד.