הנסיכה מילנה התעוררה בבוקר יום חג המולד בהרגשה שמאות פרפרים
מתעופפים לה בתוך הבטן. היא התיישבה במיטתה, והשחילה רגליה
העדינות אל תוך צמד נעלי בית ורודות, רקומות חוטי זהב שנחו
למרגלות מיטתה. פסעה באציליות לעבר חלון חדר השינה, ראשה מורם
אל-על וגבה זקוף, כולה אומרת מלכותיות - על אף שלא היה אדם
זולתה באגף הפרטי בארמון בשעה כה מוקדמת בבוקר. "חג מולד
שמח...!" לחשה לציפור שעמדה על עדן חלונה, וזו צייצה בשמחה
ועפה אל שמי הגן המלכותי המושלג. מילנה עטפה את גופה בחלוק
פרחוני וירדה אל אולם ארוחת הבוקר.
את פניה קידם בברכה הדוד סבסטיאן עוצר המלך. "חג שמח מילנה
יקירתי! האם נעמה לך שנתך?" מילנה אצה אליו וחיבקה אותו באהבה.
סבסטיאן, מופתע מעט מן התגובה הבלתי רשמית בעליל והבלתי צפויה,
טפח על ראשה בעדינות "דיי, דיי..." גמגם "אין צורך בהתנהגות
כזו..." מילנה עזבה אותו והביטה בפניו, כולה קורנת. "חג שמח
אדוני סבסטיאן," אמרה. סבסטיאן צחק וחייך "הו, הו!" ואז קרץ
אליה והוסיף "ובכן, עכשיו את בת שש-עשרה, ומחר תתפסי את מקומם
של אביך ואימך -מבורכים יהיו- על כס המלכות." מילנה חייכה חיוך
רחב והתקדמה צעד אחד לעברו, אך סבסטיאן הקדים אותה, ובטרם
הספיקה לעוט אליו ולחבקו בשנית אחז בעדינות בידה ולקח אותה
איתו אל עבר שולחן האוכל.

מילנה הביטה דרך החלון בשלג היורד ומכסה את הגן המלכותי בשכבה
צחורה ורכה. משרתות ותופרות נחפזות בחדר, מודדות ומתאימות,
סרטים מוזהבים ובדים כסופים התעופפו סביבה, נצמדים אליה
ומתרחקים ממנה, סיכות ננעצות בצידו האחר של הבד, וסרטי המדידה
מתעטפים ונמתחים. הכל חייב להיות מושלם לטקס ההכתרה מחר. השמש
ירדה, ואמבט הקצף והבשמים כבר היה מוכן. מילנה טבלה את גופה
במים החמים, שיחקה בעלי הורדים שצפו סביבה, מתחה את גופה
העדין, והביטה בצללים שנוצרו על הקיר בגלל אור הנרות. עטופה
במגבת לבנה ורכה נכנסה לחדרה, לבשה את כותנתה העדינה ונכנסה
לתוך המיטה שאחת המשרתות דאגה לחמם לפני שתיכנס אליו הוד
מלכותה. מילנה הניחה ראשה על הכר ונרדמה.

צעקות רמות וקול שאון נוראי העירו אותה בשעה מוקדמת למדיי.
נדמה היה שהשמש אינה זורחת יותר ממחצית השעה וכבר קולותיהם של
אנשי הבית נשמעו לחוצים ומבוהלים. מילנה קמה ממיטתה במהירות,
משחילה את רגליה לנעלי הבית בעוד היא ממהרת אל החלון. מבעד
לוילון המוסט נגלה לעיניה מחזה שהיה מדהים ומעורר פלצות יחדיו.
על הדשא המושלג שבגן המלכותי עמד כעת מבנה כלשהו, עשוי מתכת
בוהקת, עגול, שטוח ומתנשא לגובה על כלונסאות ארוכות של ברזל.
מילנה עמדה דוממת כמו פסל לשניות מעטות, ואז רצה בכל המהירות
שרגליה הקטנות יכלו לשאתה, ויצאה אל הגן מכוסה השלג. יד חזקה
תפסה בה פתאום ומשכה אותה אחורה. "מה את עושה?!" זעק סבסטיאן,
פניו המפוחדות רוטטות ועיניו אדומות מטירוף או מבכי. מילנה לא
ניסתה להימלט מאחיזתו, היא עמדה והביטה במפלצת הנוראה. כמו הר
מתכת נוצצת בשמש, שום פתח לא נראה לעין. סבסטיאן פרץ פתאום
בבכי קורע לב, ומילנה ניצלה את ההזדמנות לחמוק ממנו. היא
התקרבה אל אחד מכלונסאות הברזל והביטה למעלה אל עבר בטן היצור
המתכתי. מסביבה אנשים רצים וזועקים וקוראים אחד לשני. מילנה
הביטה סביבה, לראות אם משגיח בה מישהו, ואחר פסעה באומץ אל
מרכז המעגל שנוצר מתחת לעצם הענק. היא עמדה שם פחות מחצי דקה,
כשנפער מעליה פתח שחור ועגול. מילנה המבועתת נותרה נטועה
במקומה. דומה היה שקרן האור הכחולה שנשלחה מן הפתח כאילו אחזה
בה באלפי ידיים קטנות והרימה אותה מן הקרקע. ברגע זה התעשתה על
עצמה והחלה משתוללת בפראות בניסיונותיה הנואשים להגיע אל
הקרקע. אך משיכתה של הקרן הייתה חזקה, וכל מאמציה של הקטנה עלו
בתוהו, והיא מצאה עצמה בתוך אולם שחור.

האולם היה שחור לחלוטין.
ולא משום שהיה אפל, הוא פשוט היה שחור.
הקירות היו שחורים, וכן התקרה והרצפה, ומספר החפצים הבודדים
שבחדר גם הם היו שחורים. ולמרות זאת יכול היית להבחין בפרטים
בצורה חדה למדיי, כאילו אור יום שורר בחדר - אך למרות כל זאת,
שחור היה הכל.
מילנה התרוממה מן הרצפה השחורה ובחנה את סביבתה בתקווה לפתח
מילוט, או לפחות, הסבר למצב האבסורדי שנקלעה אליו. אך הכל
מסביבה היה שחור. בתקווה הולכת ונמוגה החליטה מילנה שמצבה
העגום לא יכול להתדרדר יותר מכפי שהוא, ושעדיף לה לגלות מה
עומד מאחורי הדלת השחורה שצצה פתאום לימינה. אך בטרם הספיקה
ללחוץ על הידית, נפתחה הדלת מעצמה. מילנה לקחה צעד אחד לאחור
בבהלה, והדלת השחורה שבה ונסגרה, ללא שום עזרה מגורם נראה
כלשהו. מילנה בהתה בדלת השחורה, ולקחה עוד צעד נוסף לכיוונה.
הדלת נפתחה.
צעד אחורה - נסגרה.
צעד קדימה - נפתחה.
מילנה עצרה את נשימתה. היא הבינה שאין אדם שעומד מאחורי הדלת,
כשם שאין אדם מלבדה העומד בצידה הזה. כנראה שהדלת עצמה חיה,
אמרה לעצמה, ובצעד אמיץ פסעה קדימה, הדלת נפתחה גם הפעם,
ומילנה אזרה את כוחה ופסעה מעבר לסף הדלת ואל החדר שמעברה
השני.
החדר הזה היה לבן לגמרי.
חדר קטן, עם קירות לבנים בוהקים ותקרה לבנה בוהקת ובצידו השני
שולחנות לבנים ארוכים ויצורים לבושים בחליפות לבנות שעבדו במרץ
עם גבם אליה. מילנה עמדה במקומה, היא לא נעה, חוששת שתמשוך
פתאום את תשומת ליבם של אותם יצורים שגובהם אינו עולה על ארבעה
רגליים. אך היצורים הקטנים עטויי החליפות המשיכו להתעסק בשולחן
הלבן שבקצהו השני של החדר וגם אם שמעו אותה, לא נראה היה שהיא
מטרידה אותם במיוחד. מילנה פסעה צעד אחד קדימה, ואז שוב קפאה
על מקומה, הפעם בגלל שהבחינה באדם שישב בקצהו השמאלי המרוחק של
החדר, והביט בה.

"הד מלכותך," אמר האלאגות' בעוד אצבעותיו משחקות בשערות הזהב
של הנסיכה מילנה "חוששתני שנקלעת למצב מאוד לא נעים." מילנה,
עדיין קפואה במקומה, לא הייתה מסוגלת אפילו להרחיק את היד
הפולשנית משערותיה. "את מבינה," המשיך האלאגות' "אנחנו
האלאגות'יאנס השקענו שנים של מחקרים עליכם - יצורים
פרימיטיביים תושבי הפלנטה המרוחקת הזו. וברבות השנים האלו
הגיעו חכמינו למסקנה הברורה - שכוכבכם הקטן וגזעכם הנחות אינו
אלא עוד אבן מדרס בייעודנו להקים אימפריה גלקטית." מבטה
המזועזע של הנסיכה מילנה עצר אותו משטף דיבורו, הוא העביר את
ידו על פניה העדינות ואמר בשקט "חבל יהיה להשמיד דבר כה
יפה..." ואחר הוסיף בקול רם יותר "אבל בשביל מטרה נשגבת צריך
לדעת להקריב קורבנות. אינכם מועילים לאף אחד, ידע לא תוכלו
להעניק לנו - הרי אפילו את האנרגיה האטומית עוד לא למדתם לנצל!
אויה, איזו אנרגיה אטומית? אפילו החשמל לא מצוי בבתיכם!" ואז
הסתובב בגבו אל מילנה וזאת הרגישה כיצד בתוכה בוערת אש, ולפני
שהיה באל ידה להחליט האם היא נוהגת בתבונה מצאה את עצמה זועקת
בכעס על האלאגות' היהיר. "הס! גם אם הינך מכוכב מזופת אחר -
הדבר אנו מעניין אותי! מולך עומדת נסיכה, ואתה תנהג בכבוד
הראוי! אף אדם, ואף יצור דמוי-אדם יעיז להטיח כאלו עלבונות
בפניי!" אך האלאגות' רק צחק בקול. "ילדה מטופשת." אמר "אומנם
דמוי-אדם אנוכי, אך גזעי קיים ביליוני שנים יותר גזעך וגם האדם
הכי טיפש שבממלכתי הינו יותר מפותח וחכם מכל חכמי הכוכב שלך
גם-יחד. ועכשיו שתקי!" גער בה כשפתחה את פיה לומר דבר מה, אש
ניצתה בעיניו. "אולי אנשייך הכסילים ינהגו בך בכבוד של אלים -
אבל אני איני כפוף לך, וגבוה ככל שיהיה ייחוסך על הכוכב הירוד
שלך, כאן, על ספינתי הוא אינו משתווה לייחוסו של חרק גלקטי.
קחו אותה מכאן!" ציווה על חבריו, שבינתיים לבשו גם הם גופים
דמויי-אדם. מילנה הבחינה ביצורים הלבנים שהבחינה בהם קודם
ממהרים ויוצאים מן החדר, שלושה דמויי-אדם יצאו מתוך ההמון
שהתאגד מאחורי מנהיגם ואחזו בה. מילנה לא התנגדה, רק זקפה את
ראשה בהדרה מלכותית ופסעה באצילות יחד עם סוהריה אל מחוץ לחדר.

מילנה נדחפה בגסות אל תוך חדר שבסוף המסדרון. בתחילה סברה שהיא
שוב בחדרה שבארמון, הנה מיטתה הרכה, והשידה, והנה תמונת הוריה
תלויה מעל המיטה, והנה, אפילו נעלי הבית במקומם! אך מיד שמה לב
שהחלון אינו קבוע בקיר, כמו גם ארון הבגדים, וגם האח החמימה
איננה. "לא, לא שבת לביתך." אמר קול שהגיע מאחוריה. מילנה סבה
לאחור במהירות מפתיעה, וראתה איש זקן ומצומק לבוש בחליפה לבנה
שישב על הכסא שליד שידת הכתיבה שלה. "מי אתה?" שאלה אותו בקול
מבוהל והלה ירד מן הכיסא והתקדם לכיוונה "מאליגאן לשירותך,"
וקד לה קידה "מוניתי להיות לך לרע ולעוזר." הוא הביט בפניה
וראה את הפליאה בעיניה, ולכן מיהר להוסיף "הקפטן אינו אלא
אלאגות' מטופש ויהיר. הוא אומנם קפטן הספינה, אבל אינו מלך
אלאגות'יאניזוליס, וגם הוא כפוף למועצת הזקנים. והם - אמרו לו
שעליו לנהוג בך בכבוד ולספק לך נוחיות מרבית. הוא אינו מבין
גדול בילידי הכוכב הזה ואינו יודע מה נוח להם, הוא האמין שעל
מנת לספק לך נוחיות מרבית, ישגר את חדרך אל ספינת החלל."
מאליגאן חייך בשביעות רצון והתיישב על המיטה. הוא טפח על המיטה
לידו, כסימן לבוא ולשבת. היא נאותה לו, ולאחר שהתיישבה שאלה
בקול רועד, מתאמצת להבין "רגע, ומה אתה? אתה לא מאלאגות'יא..."
"אלאגות'יאניזוליס." השלים מאליגאן. "אני אכן
מאלאגות'יאניזוליס, אבל איני שייך לעם האלאגות'יאנס. אני
מית'ונד. מית'ונדים ברבים. אנחנו עם נחות יותר, אבל לא פחות
חכם." הוא קרץ אליה והחווה קידה. "הבנתי..." אמרה, "ועכשיו, אם
אתה מתכוון להיות לי לעוזר ורע, תוכל להתחיל את משימתך בלעזור
לי למצוא פיתרון לעמי."
מאליגאן הרכין את ראשו, "בוודאי הוד-מעלתך. אך לא יהיה זה חכם
יותר למצוא קודם כל פיתרון - לך?"
מילנה רעדה.

על תוכניתו המתוחכמת של הקפטן להשתלט על העולם למדה מילנה
ממאליגאן. הוא גילה לה שספינת החלל חונה כעת באי בודד אי-שם
בלב האוקיאנוס, ושאנשיו של הקפטן, דמויי-בני האדם מתהלכים
מחופשים ברחבי הים, ומסיתים אנשים תמימים נגד השלטונות, לאחר
שיתסיסו את ההמונים, ידרשו אנשי הקפטן להכתיר את הקפטן למלך
העולמי שישליט, לכאורה, שלום וסדר, וכך יצטרף הכוכב לאימפריה
הגלקטית של אלאגות'יאניזוליס. "אבל התססת ההמונים תיקח המון
זמן!" אמרה מילנה. "לא כל כך הרבה, בסך הכל כמה ימים." ענה לה
מאליגאן.
"כמה ימים?! האם יצאת מדעתך?! תהליך כזה ייקח לפחות מספר
חודשים, אם לא שנים!"
כך למדה ממאליגאן שהיממות באלאגות'יאניזוליס הם כמו שני חודשים
על עולמה, ומתוכם מהווה הלילה רק כשמינית מן הזמן.  "איך
בני-אדם מסוגלים לישון כל כך הרבה?!" מאליגאן היה מקטר בכעס
כשהשמיים היו מחשיכים.
מאליגאן שמח לשתף את מילנה בהיסטוריה התרבותית של
אלאגות'יאניזוליס. הוא הסביר לי על ספר הנביאה הקדוש. "מי
הייתה הנביאה?" שאלה מילנה בסקרנות. "אה..." נאנח הזקן.
"הנביאה... ובכן, איש אינו יודע בדיוק מי היא. לא מהיכן באה,
ולא לאן הלכה. היא פשוט הייתה, ונעלמה. אנשים העריצו אותה, היא
הייתה חכמה יותר מכל יצור בכוכב ובמערכת השמש של
אלאגות'יאניזוליס. והיא גם הייתה יפהפייה... אואה!... כמעט
יפהפייה כמוך," צחק. מילנה חייכה, וביקשה ממנו בנימוס שימשיך
את הסיפור. עכשיו קדרו פניו של מאליגאן הזקן, והוא נאנח בשנית.
הפעם אנחתו הייתה רווית צער. "לפני שנעלמה, ניבאה את חורבנה של
אלאגות'יאניזוליס. לפי 'ספר הנביאה', היה זה יום חורפי למדיי,
לפתע התקדרו השמיים ועננים שחורים כפחם הופיעו מן המערב.
הנביאה עמדה על ראש 'מגדל-הצופה' וזהרה באור נוגה ושלו כנגד
הסופה השחורה שבשמיים. בעוד הרוח מייללת והברקים מפלחים את
השמיים פתחה הנביאה את פיה והכל נדם מלבד קולה שהצטלצל
למרחקים. וזו הייתה נבואתה של הנביאה מאלאגות'יאניזוליס:  
'כשתופיע דמותי,
על אדמה לא שלי,
ותשיר "רוח חול!"
ממלכתכם - היא תיפול!'
ואז היא נעלמה, ויחד איתה הסופה, אבל במקום בו עמדה היה מונח
ספר בעל כריכה לבנה כמו עורה העדין ועליו בכיתוב מוזהב כמו
שערות ראשה 'ספר הנביאה'."
מילנה ישבה מולו מוקסמת, עיניה נוצצות. ואז פתחה את פיה ושאלה
בקול שקט, מפחדת להפריע לדממה שעטפה אותם, "מהו 'רוח חול'
שדיברה עליו הנביאה?" מאליגאן נשען לאחור בכסא. "'רוח חול',"
הסביר "הוא שמו של שיר עתיק שמופיע בספר הנביאה. לפי הנבואה,
כשאדם הנושא בתוכו את רוח הנביאה ידקלם את מילות השיר העתיק
אלאגות'יאניזוליס תוחרב..." את מילותיו האחרונות אמר כמעט
בלחישה, ומילנה נאלצה להישען לכיוונו כדי שתוכל לשמוע את סוף
ההסבר. היא שתקה, שוקלת את הדברים במוחה, ואז ביקה ממנו בקול
ילדותי האם יוכל לגלות לה את מילות השיר. "השיר מקולל!" קרא
הזקן בבהלה "אסור להגות את מילות השיר - פן צרה צרורה תיפול
עלינו!" מילנה לא נראתה מסופקת, "למה לא?" היא שאלה. "האם באמת
יצאת מדעתך?!" שאל מאליגאן בכעס "לעולם אין לדעת מי מחזיק
בתוכו את רוחה של הנביאה! היא עשויה לשכון בגופו של כל אחד!
ואם אדקלם את מילות השיר ואלאגות'יאניזוליס תוחרב?!" מילנה
הזדקפה מעט ושאלה "ולא תוכל לרשום לי אותן על פתקית?" מאליגאן
הטה את ראשו לצד אחד "לא! לא! לא!" קרא בקול, "אני לא אסתכן
בחורבן בלתי צפוי!" מילנה שתקה.

הנסיכה מילנה פסעה במלכותיות מחדרה שבסוף המסדרון לכיוון
השירותים שבקצה השני. כשעברה ליד חדרו של הקפטן הבחינה שהדלת
אינה נעולה. היא הביטה סביבה, בודקת האם משגיחים בה, ומאחר
שהשעה הייתה שעת ארוחת הצהריים, לא נראתה נפש חיה באגף
המגורים. מילנה דחפה קלות את הדלת, והיא נפתחה מיד. בנשימה
עצורה הציצה פנימה, ואכן, החדר היה ריק. על השולחן נח ספר
פתוח, וכשהתקרבה לקרוא בו, גילתה שזהו ספר הנביאה הקדוש של בני
אלאגות'יאניזוליס. מילנה לא בזבזה רגע, דפדפה כמה פעמים עד
שמצאה את העמוד שביקשה. נבואת החורבן ושיר ה'רוח חול'.
במיומנות תלשה את הדף, ותחבה לכיס שמלתה. לאחר שפתחה את הספר
בעמוד שבו קרא הקפטן נחפזה ויצאה מהחדר.

שלושה שומרים אחזו במילנה בכוח רב וגררו אותה אל חדרו של
הקפטן. בדחיפה אלימה מצאה את עצמה מול אותו אלאגות' גדל גוף
שישב בשלווה בכיסאו. "חשבתי שתשמחי לשמוע שתוכניתי כמעט
הושלמה. תיכף האספסוף המטופש יתסוס ויהפוך מעליו את כל שליטי
העולם, ויקבל אותי כנגיד ואת שלטון האימפריה בעולם הקטן
והמצומק שלכם." הוא חייך בנבזיות והביט בה בעודה מנסה לכבות את
האש שבערה בקרביה. באור המנורה הלבנה נראתה מילנה יפהפייה
למדיי, עורה הלבן בלט מתחת לשמלתה השחורה, ושערה הזהוב זהר
באור הנוגה. היא לקחה נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את ליבה שהחל
פועם במהירות רבה, ראשה היה סחרחר אך היא ייצבה את עצמה ופתחה
את פיה. המילים גלשו מתוכו, כאילו מעצמן ופילחו את החשיכה
שמילאה את החדר לפתע.
"רוח, חול בתפזורת אויר
אש שתגעש
וים שיקציף
מטר אבנים מן השמיים
האש תלחך
והים כמפולת
ניתח על ראשי יצורים אומללים
החורבן אז יגיע
האויב אז יופיע
והקץ יימשך כך לעד."
חיוכו של הקפטן נמחק, ופחד נשקף מעיניו. השומרים שבחדר כיסו את
אוזניהם ואחד אף פרץ בבכי. פרצופו של הקפטן עטה מבט מטורף והוא
אחז בה בשתי ידיו וניער אותה "איפה שמעת את זה?!" שאג, פחד
מעורב בטירוף עטף אותו "איפה שמעת את השיר הזה?!" אך מילנה רק
חזרה על השיר, ודמותה הקטנה נמלאה עוצמה וכוח ושערות הזהב אשר
לה נדמו כהילה סביב ראשה והיא נראתה נוראה ויפה באחת. זעקות
שבר נפלטו מפיותיהן של יושבי החדר, ביניהם הקפטן שנפל על ברכיו
והחל ממרר בבכי ומבקש מחילה. "הס." אמה מילנה בקול שקט ובטוח,
כלל לא קולה שלה. "יהירותך ויהירות כל בני גזעך היא שתמיט
עליכם אובדן." הקפטן שנראה היה על סף עילפון החל ממלמל ספק
לעצמו ומידי פעם זועק בקול "אנא! מחלי לנו... לא פשענו... אין
עוול בכפינו! לא פשענו... אנא ממך... הצילינו!" הנביאה בתוך
מילנה הרכינה ראשה אליו "עזבו את הכוכב שאינו שלכם, והתרחקו
משיגעון הגדלות שתקפכם, קוו לשלום - ולא לכיבוש. פן תמיטו אסון
עליכם ומשפחותיכם וכוכבכם היקר לליבכם." האור שעטף את מילנה
כאילו נמוג, והחשיכה נעלמה, והיא שוב נראתה כעצמה. הקפטן
והשומרים עדיין התפתלו על הארץ לרגליה, ממררים בבכי וזועקים
בכאב, ומידיי פעם ממלמל אחד מהם "כן, כן... הגבירה...
הנביאה... כן, מיד..." כשמיהרה מחוץ לחדר, הבחינה בספר בעל
כריכה זהובה שנח למרגלותיה, אך לא היה לה פנאי לבחון אותו,
והיא אצה אל חדרה, עדיין מעט מבולבלת ומסוחררת.

"הספינה תנחת בארמון המלכותי עוד מספר דקות, גברתי." אמר השומר
ויצא מן החדר. מילנה הסתובבה אל מאליגאן הזקן שישב על הכסא
שליד השידה, עצב נגלה בעיניו. "מאליגאן..." אמרה ונגשה אליו
בשקט. "רציתי להודות לך, בלעדייך לא הייתי מצליחה לעולם." היא
חיבקה אותו, והוא לא התנגד, וחיבק גם אותה "גברתי," אמר בקולו
השקט. "עשיתי כמיטב יכולתי, את השאר עשית לבדך. אבל דומני,
שאני הוא שצריך להודות לך, אולי כעת, ינהגו באלאגות'יאניזוליס
ביותר סובלנות אחד כלפי השני. אולי עכשיו גם המית'ונדים יזכו
לזכויות שוות. הו לא גברתי, בלעדייך לא היינו מצליחים לעולם."
דמעה זלגה מעינו. מילנה הביטה בפנים הזקנות והמקומטות,
"מאליגאן! הו מאליגאן! בוא איתי! אנא ממך, הצטרף אליי, התגורר
עימי בארמוני..." מאליגאן חייך ואמר בעליזות האופיינית לו "הו
לא הוד רוממותך, צר לי, אך גם לי יש משפחה שכבר חודשים לא
זכיתי לראותם. אך אם אי-פעם יזדמן לך להגיע אל הכוכב שחוח האל
שלנו, הלא הוא אלאגות'יאניזוליס, זכרי שיש לך חבר ורע בין
המית'ונדים." הוא חייך אליה, ומילנה נשקה לו על מצחו. "אל
תבכי," אמר לה, מוחה את דמעותיו שלו, "בקרוב תהיי בביתך,
סבסטיאן וודאי מתגעגע אלייך." היא חייכה, וניגבה את דמעותיה
בשרוול השמלה.  
כשירדה מספינת החלל זכתה לקבלת פנים חמה במיוחד מאנשי הארמון
וכל מיני מכובדים בפרט.  אך היא תרה בעיניה אחר מישהו אחר.
"הו! סבסטיאן! כמה חסרת לי!" קראה כשראתה את דודה הזקן מתקרב
אליה. סבסטיאן מיהר לכיוונה, ובפתאומיות רבה כרך את זרועותיו
הארוכות סביבה לחיבוק חם ואוהב. "הו, מילנה שלי!" קרא, דמעות
של אושר זולגות מעיניו. "סבסטיאן..." לחשה, וכרכה גם היא את
ידיה סביב דודה הזקן. וכך היו שניהם מחובקים בצורה מאוד בלתי
פורמאלית בגן המושלג לעיניהם של אנשי הארמון ומכובדי העולם.  





נכתב כתרגיל בכתיבת סיפור בעל מבנה קלאסי בקורס כתיבה
יוצרת