שכבתי לקרוא עם המנורה הקטנה של האור. מתעקש להוריד עוד שורה
למרות שהעיניים מתחילות לשרוף נורא, ושהגרון נחנק לא לבכות.
חייב עוד קצת לקרוא, יודע שאם אפסיק עכשיו המחשבות ישתלטו על
כל מקום שהספר יפנה בראש. הן לא צריכות עיניים או אור, כדי
להציף אותי ולבקע בי תחושות מודחקות.
קצת אחרי שנכנעתי לחושך, הן הגיעו, ומילאו אותי. מחזירות אותי
לתנוחה עוברית, ומסתערות על הבטן, הגרון והראש. אפילו התקפי
הגעגועים הקשים שכבר היו לי אליה לא גרמו לי לבכות. הפעם זה
קרה.
אני מתגעגע לאנדריאה.

אני זוכר אותה מאוד. היינו עושים טיולים ביישניים בגיל עשרים
ומשהו, או אולי זה היה שלוש עשרה. התמכרנו לאויר, לשמש, לים -
וכמובן, אחד לשני. לומדים את המוסיקה שהשני מעריך ומתאהבים בה,
משתכנעים לפני שהשני דיבר ומשתגעים מ-לא לחשוב. אני זוכר המון
נקודות מהתמונה הזו שלנו. המדיטציה שלה, השירים שלי, הקריאה
שלה, הטיולים שלי. והאנחנו. נסיעות ארוכות לשום מקום, באוטו,
בקטנוע בדמיון. באיזה גן, אצל חברה שלה, בבית קפה מזדמן, באיזה
חוף, בתיאטרון הקרוב, במשרד, בחנות בגדים, אצלה, אצלי... לא
חשוב לאן הלכנו - תמיד קרו דברים טובים. שתי נשמות במחול
מתואם, משתלבות זו בזו בדממה, באין מוסיקה.

אל תחשבי שאני לא זוכר אותך. גם את היית שם. בהתחלה היית סתם
מציקה לה. לא מרשה לה פה, ולא מרשה לה שם. אף פעם לא אהבת
אותה, ואת כל מה שקשור אליה. היא היתה מנסה לרצות אותך, להיות
יותר טובה. מושלמת. מטפסת מעלה, על קירות שטרחת לשמן לה היטב.
שתיפול. את מחכה שהיא תיפול. את יודעת שכולם נופלים, אבל כשהיא
נופלת, את יכולה להראות לה שהיא בעצם כשלון. יורדת עליה עוד
ועוד, עד שהיא בוכה. ואז את כועסת על זה שהיא בכיינית. כמה
שנאה.
כמה שיש באנדריאה אהבה, יש בך שנאה. אולי את מקנאה בה ואולי את
באמת בזה לה, אבל תמיד מקפידה לשנוא אותה. את לא רוצה שהיא
תשתפר, או שהיא תשתנה - את רוצה לאמלל אותה, להעיף אותה,
להעלים אותה, להרוס אותה.
אני זוכר אותך טוב לא פחות ממה שאני זוכר את אנדריאה. את זו
שסגרה אותה, הרעיבה אותה, השתיקה אותה, העבידה אותה עד לאפיסת
כוחות, ועוד קצת, והכריעה אותה בקרב על השליטה. את זו שכלאה
אותה רחוק ממני, מותירה אותה להתבוסס לבד, להתחרט על שלא הרגת
אותה כבר וזהו. אולי יש לה צוהר במבצר הזה שהיא כלואה בו. אולי
דרך הצוהר, נכנסת קצת שמש לחמם אותה... לרמוז לה שיש עוד אהבה.
והנה השמש נוטעת בה תקווה שעוד אפשר להשתחרר, ולחזור לאויר
העולם. אך בלילות, זהו שוב התסכול. אם יש כזה צוהר בתא שכלאת
בו את אנדריאה שלי, היא בטח שמעה קצת על איך שאני מחכה לה. על
זה שאני מנסה ללכת לאכול גלידה עם הגוף שפעם היה שלה. זוכה
לאותו החיוך, ומתגעגע.

אולי תעשי צעד הומניטרי בשבילי, ובביקור הקרוב של "הצלב האדום"
תאפשרי להם למסור לה ד"ש ממני, ולהגיד לה שאני אוהב אותה.
אם את כבר פה...


"אנדריאה?! בטח שאני זוכר את אנדריאה...."