כשהברחשים התחילו ליפול מהשמיים, לאף אחד לא היה אכפת.
כמה אכפתיות אתה יכול לגלות כלפי יצור שכזה, שנתקע בך כל הזמן,
עף בעדרים ולא נראה שאכפת לו ממשהו או ממישהו.
ברור לכולם שזה לא בכוונה, כשברחש מתנגש בך, הרי הוא כל כך קטן
שאין בו מקום לכוונות,כל מה שיש בו זה, זוג כנפיים, גוף קטן
והפקודה לעוף.
לא היו אנשים עצובים כשהברחשים התחילו לפול מהשמיים, אף אחד לא
רצה להפסיק את הנפילה שלהם, כי אף אחד לא אהב אותם, פשוט לא
היה בהם שום דבר חיובי, הם היו מיעוט בארצנו, והיו שמועות שהם
חושבים לבקש זכויות.
היו אפילו אנשים שמחים ביום שהברחשים התחילו לפול מהשמיים, היו
אלו האנשים שחגגו יומולדת, הרי "למה אני צריך להיות עצוב ביום
ההולדת שלי, כי ברחש נופל."
תמונותיהם של הברחשים הנופלים לא הופיעו בשערי העיתונים, לא
בסוף וגם לא באמצע, בקיצור, לאף אחד לא היה אכפת מהברחשים, לא
כשהם נפלו ולא כשהם היו במצב תעופה.
למען האמת, זה לא כל כך נכון לומר שלאף אחד לא היה אכפת.
לפילים היה אכפת, כי הם אהבו את הברחשים: יצור קטן וחמוד שתמיד
עושה לך טובות, תמיד מספר בדיחות טובות ולא מגלה סודות שאתה
מספר לו.
לכן, אחרי שכל הברחשים מתו, החלו מתים הפילים, אחד אחד, מצער.
אנשים ניסו לעצור את תמותת הפילים, אבל זה היה בלתי אפשרי,
הפילים אהבו את הברחשים יותר מדי.
כשכל הפילים מתו, האנשים היו עצובים, הם הבינו שכשהברחשים
התחילו ליפול מהשמיים, היה צריך להיות אכפת למשהו ולא רק
לפילים.