כשאני מסתכל על הכינרת אני מתגעגע לפעמים לסר פיטר ולציד
הדרקונים שהיה לנו לפני כמה שנים, אבל אני מניח שזה חלק ממה
שזה אומר להתבגר, להתמלא געגועים לעבר.
כשיצאתי מבית החולים לא רציתי לראות אף אחד, יותר נכון, זה גם
לא היה קל, כי כשאתה מאבד עין הכל נראה אחרת ואפילו הביטוי
השחוק הזה נשמע רע.
אמא שלי לא דיברה יותר ממני, אני חושב שיותר מהכל היא פחדה
להרגיז אותי, כי בביה"ח כשהרגיזו אותי לא הפסקתי לצעוק להרבה
זמן, כמו ביום ההוא כשבא אלי איזה פוליטיקאי ללחוץ לי את היד.
זה היה למחרת הפיגוע ואמא שלי הלכה להביא לי פחית קולה, הוא בא
עם מלא צלמים ופתח לי את הוילון בלי לשאול, אז צעקתי בפעם
הראשונה, אני חושב שהבהלתי את כל הצלמים כי הם פשוט ברחו
והפוליטיקאי הזה פשוט סינן לעברי "סיקלופ, נו מה ציפיתם?"
אמא באה בריצה "אני כל כך מצטערת, יובלי," היא אמרה, "לא חשבתי
שיש אנשים כל כך רעים במדינה הזאת." אני רציתי להמשיך לצעוק
אבל הפנים שלה, הם היו כל כך מסכנים, זה לא היה עד כדי כך
גרוע, חשבתי.
זה היה לפני שהיא סיפרה לי שאבא מת.
כשהיא סיפרה לי על אבא היא לא הצליחה להרגיע אותי ונרגעתי רק
כשהרופא הביא מזרק ואמר לי שהוא ישתמש בו כדי להרגיע אותי.
"מה זה סיקלופ?" שאלתי את אמא שלי לפני שיצאנו מבית החולים.
"מאיפה צצה לך המילה הזאת?"
"הפוליטיקאי הזה אמר לי אותה."
"זאת דמות מהמיתולוגיה היונית, שיש לה רק עין אחת," היא אמרה
במין קול שבור כזה.
כשחזרנו הביתה לא רציתי לחזור לבית ספר, וחוץ מזה היתי צריך
להיות כמעט כל יום בביה"ח לבדיקות ולעוד ניתוחים בעין.
בימים שהייתי בבית הלכתי לספרים של אבא שלי, היו שם ספרים על
המיתולוגיה היונית.
מסתבר שהיו לא מעט סיקלופים ביון, מין ענקים כאלה שנולדו עם
עין אחת, אבל הכי אהבתי מכולם את פוליפמוס, שהיה הבן של אל הים
פוסידון והיה בחור די נחמד עד שהוא פגש את אודיסאוס שהציק לו,
אז הוא אכל לו את האנשים, שזה פתרון לגיטימי לדעתי, ביחוד אחרי
שפגשתי את הפוליטיקאי הזה.
בקיצור אחרי שאודיסאוס עיוור אותו לחלוטין פוליפמוס דיבר עם
אבא שלו שעשה בלגן בים לאודיסאוס.
מאוד אהבתי את המיתולוגיה היונית וגיליתי שגם אבא שלי, כי היו
לו הרבה ספרים בנושא הזה שיכולתי לקרוא ואמא שלי שחזרה לעבודה
שלה בינתיים בעיקר שתקה.
יום אחד היא חזרה עם חבילה עטופה.
"זה אומנם לא היומולדת שלך..." היא אמרה.
היתה שם מצלמה עם עדשה גדולה.
היא הסבירה לי איך משתמשים בה ואמרה לי: "תראה גם למצלמה יש
עין אחת, אבל היא עדיין יכולה לעשות דברים מדהימים."
היא הוציאה פילים ושמה לי אותו במצלמה.
"לאן אתה רוצה לנסוע לצלם?" היא שאלה.
"לכינרת."
אז נסענו לכינרת וצילמתי הרבה ציפורים, הכינרת היתה נראית די
עלובה וחשבתי שאם עין אחת עושה אותי קרוב לפוסידון אולי הוא
יוכל לשפר לה את המצב בשבילי.
למחרת בבוקר הלכתי לבד לכינרת, והסתכלתי בגלים, למרות שבדרך
הרגשתי רע כי הרבה אנשים נעצו בי מבטים איכשהו כשהגעתי לכינרת
הכל נרגע רק אני והמים והמצלמה שלי.
"קפטן, קפטן!" נשמעו פתאום צעקות מאחורי.
הסתובבתי ומאחורי עמד הומלס עם כלב.
"אני לא הקפטן," עניתי לו.
הוא הצביע על הרטיה שהיתה לי במקום העין ואמר לי באנגלית,
"אתה, כן."
כך פגשתי את סר פיטר, ציד הדרקונים של הוד מעלתה המלכה אליזבת
ואת נושא הכלים שלו סר רוברט שכושף ע"י מכשפה והפך לכלב, אבל
באופן זמני.
"אנחנו זקוקים לך," הוא אמר לי בעברית משובשת.
"למה?" שאלתי.
"הדרקון ישן בתוך הכינרת , צריך לתפוס אותו כשהוא ישן " .
" מה נעשה לדרקון אם נתפוס אותו ? אנחנו לא נהרוג אותו נכון
?"
" לא , אנחנו צריך אותו בשביל דרקון גדול שלו , הוא יודע איפה
הוא ודרקון גדול יודע איפה הרבה זהב " .
מסתבר שהתוכנית היתה מאוד מפורטת אבל שובשה עקב אי המצאותו של
מלח סתום עין בכינרת , אבל עם המצאו ( או המצאי ) סר פיטר יכל
להתפנות לבעיה השניה והיא הסירה .
סר פיטר הסביר לי שזה ענין בעיתי להגיע למרכז הכינרת ( שם ע"פ
הסברה שוכן הדרקון המנמנם ) ללא סירה ולסר פיטר לא היתה סירה ,
אבל היתה לו תוכנית .
הוא הראה לי את שלל הפחיות שהוא אוסף .
" זה כסף לסירה " .
חלפו להם כמה ימים מאז הצטרפתי למסעותיו של סר פיטר , והתחילו
לחשושים בבלוק , כשהייתי חוזר הביתה .
" זה נכון מה שהם אומרים , שאתה מסתובב עם קבצן?" אמרה לי אמא
ערב אחד , כשהיא קוצצת ירקות לסלט .
" כן , אבל ..."
" אין לי בעיה עם זה , אני חושבת שהוא גורם לך לחזור להיות שמח
, אבל יובלי , תשתף אותי יותר בחיים שלך , אני לא רוצה לשמוע
עליהם מאנשים אחרים".
" אני רוצה לחזור לבית ספר" .
" אני מאוד גאה בך שהחלטת את ההחלטה הזאת , אתה לא יודע עד כמה
" היא אמרה וניגבה את ידיה במטלית ליטפה את שערי ונשקה לי בלחי
.
היא צדקה , פתאום הבנתי שהענשתי אותה על התסכול שלי וזה לא
הגיע לה , אלה לא היו השתיקות שלה , אלה היו השתיקות שלי והיא
פשוט לא ידעה איך להפר אותן .
חזרתי לביה"ס , אבל לא פרשתי מציד הדרקונים , את סר פיטר הייתי
פוגש לפני ואחרי ביה"ס , איסוף הפחיות התנהל באיטיות היות
ומסתבר שנהיו טריטוריות של איסוף פחיות וסר פיטר ואני לא
יכולנו לאסוף איפה שהתחשק לנו , היו פחיות שגם אם היו מונחות
סתם כך על הריצפה היו כבר שיכות מתוקף היותם על שטח מסויים
לאספן הפחיות האזורי וסר פיטר הסביר לי בעדינות שרצוי לא
להתוכח איתם על זה .
כך שנותרנו עם שטח קטן ונקי רוב הזמן ומה שהצטבר היו הפחיות
שהבאתי מהבית.
אבל היו לסר פיטר סיפורים והם היו שוים כל פחית ששתיתי בשביל
הסירה הזאת , הוא היה מספר לי על מסעות הצלב שלו ושל החברים
שלו לארץ ישראל ואף על פי שהמפה שהוא צייר לי של הדרך שהם עשו
ארצה לא היתה מדוייקת בלשון המעטה, אני הייתי מרותק לתיאורים
שלו .
החזרה לביה"ס לא היתה קלה , והחבר'ה מהכיתה עזרו לי להשלים
חומר אבל מה שחנק אותי בגרון היה כשכולם התחילו ללכת לצו
הראשון שלהם ואני כבר ידעתי שאני כבר לא כמו כולם .
חשבתי שאני אצליח להרגיע את התסכול שלי במפגשים שלי עם סר פיטר
, אבל יום אחד פשוט לא הצלחתי .
" מה קורה?" הוא שאל כשהלכנו ברחוב .
" נמאס לי , למה זה קרה לי , לא עשיתי שום דבר רע , למה אני לא
יכול להיות כמו כולם ?"
" אה , אתה חושב שכולם פרפקט ? אף אחד לא פרפקט , אתה לא פרפקט
, חברים שלך לא פרפקט , אני לא פרפקט , אפילו פרוט לא פרפקט "
הוא הצביע על התוכי שבכלוב הפלסטיק שבתמורה לשקל תמיד נותן
כדור פלסטיק עם מתנה ובחינם תמיד צועק ברחוב , פתאום שמתי לב
שעברו הרבה שנים מאז נעצרתי לידו בפעם האחרונה , כעת היה ראשו
מיוצב ע"י סרט ( כמו של יומולדת ) ובלעדיו הוא היה כנראה נופל
, המשכנו ללכת וסר פיטר חזר לסיפוריו התוכי הפטיר מאחורינו
שריקה , כמו שהוא עושה כבר שנים .
הקיץ הגיע והמטיילים התחילו לזרום לכנרת , אני הייתי קצת מודאג
, כי מצד אחד יהיו לנו הרבה פחיות עכשיו אבל מצד שני , אני
שונא להסתובב בין הרבה אנשים .
בקצב האיטי שאספנו פחיות הגענו לבערך 100 ש"ח אבל סר פיטר בזבז
חלק מהם על אוכל והוא גם הזמין אותי לשתות איתו כמה פעמים תה
עם חלב את סירובי הרבים היה פוטר תמיד באומרו שג'נטלמן אמיתי
אינו מסרב להזמנות .
מסעותינו הסתימו ביום שצלצל הפעמון לסיום שנת הלימודים , אני
הייתי במצב רוח טוב , הכל היה נראה לי ורוד באותו היום , כבר
הרהרתי לעצמי שהרבה דברים הם עניין של השקפה , אני יכול להסתפק
בזה שאני מסוגל להבחין במיני הציפורים הרבים שעוגנים בכנרת
ובכך שיש לי חבר כמו סר פיטר .
אבל סר פיטר דיבר הפעם על דברים שלא אמר מעולם :
" כסף גדול לקנות סירה אין פה "
" אבל סר פיטר עכשיו מגיעים כל המטיילים ויהיו הרבה פחיות אתה
תראה , רק צריך סבלנות ".
" הרבה אנשים לעשות רע לקפטן , אני יודע זה ".
" אבל יהיה בסדר.." התחלתי להגיד , אך הוא קטע אותי .
" אני נוסע לעיר גדול , שם יש כסף".
הכסף שאספנו הספיק לסר פיטר לכרטיס נסיעה לת"א וזה מה שהוא
החליט שהוא רוצה .
"אם כך , אני מאחל לך בהצלחה וכשתחזור ותפגוש את הוד רוממותה ,
תספר לה גם עלי , זה יותר חשוב לי מהכסף של הדרקון ". אמרתי לו
.
" כסף של דרקון ילך חצי חצי , גם לקפטן, יוהנסטי תהיה שמח
לשמוע עליך ".
לא יכולתי לכעוס על סר פיטר שכך הוא עוזב אותי , בחברות של
חוסר הגיון לא יכולתי לכעוס עליו כשהוא מקבל החלטות הגיוניות
.
אבל ידעתי שזה יהיה קשה בלעדיו , נפרדנו בלחיצת יד ג'נטלמנית
.
כשסגרתי את הדלת של חדרי באותו היום , לאחר שחזרתי הביתה בכיתי
ואני אפילו לא יודע למה , כי לא הייתי כל כך עצוב , "מה אתה
בוכה חתיכת אדיוט" אמרתי לעצמי " הוא אמר לך ששום דבר לא מושלם
" .
עיני נחו על הקופסה שהיתה לי על השולחן ובתוכה הפילים שכבר
צילמתי , הגיע הזמן לפתח אותם .
עברו מאז כמה שנים ולא שמעתי ממנו , אך תמונתו של סר פיטר
ונושא הכלים שלו סר רוברט שכושף תלויה אצלי במשרד , קומתו
הזקופה והגאה מביטה בי , לו היה פוגש בי ברחוב ומזמין אותי
לציד , הייתי עוזב הכל ומצטרף אליו , שוב .
מוקדש לרותם אביב ואנה
ולזכר אולג וגולדין ז"ל |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.