סיבוב אחד של המפתח והוא זורק את התיק בפינה ליד הדלת. חולף על
פני הסלון וניגש לחדר הפתוח שלו, נעמד מול כוננית הקש העמוסה
והמאובקת. קשת טרופה של כריכות צבעוניות, קו כותרות עם מפרצי
ספרים נמוכים ומצוק של ספר מושאל שלא חזר - יבשת עתיקה
וססגונית נפרשת לעיניו.
ויד נשלחת. מהססת ויציבה. מדויקת, לוקחת כרך אפרפר. ובוהן מלטף
את קצה הכריכה המתקלף, כאילו בליטוף הזה הוא ידביק אותו
למקומו. לשון הכרך שוב צונחת, אבל הוא כבר לא שם לב. הוא גם לא
שומע את הרעמים מתגלגלים במורדות ההרים, או את טפיפת הילדים
גולשים במורד חדר המדרגות.
הוא לא ממהר. כמו היד שנשלחה לקחת את הספר, הוא שולח את עצמו
אל הסלון ומתיישב על הספה. יש בה מקום לעוד שני אנשים- הוא לא
חושב את זה. הוא כבר קורא בדרך הגדולה, ענבלים במרעה ושריקות.
והוא מוציא ומעלה מהסלון העירוני מבלי מודע ריחות של גללי עזים
ושדות חיטה לחים, טריים, רעננים מזיעים טל לילה.
והוא חוזר לעמקי ילדותו המודשאים, המוזהבים לעת שקיעה. הוא
מתגלגל על דופן הגבעה אל העמק האביבי, חבריו שורקים לו מלמטה
שיזדרז. הם היו שלושה, הוא ועוד שלושה, והם בורחים מהבית. בוא
כבר, הם שורקים לו, ממשיכים. עוד מעט כבר חושך. הוא ממשיך
להתגלגל, בקצב שלו. "תמשיכו בלעדי", הוא לוחש לעשב- פעם מעליו
ופעם מתחתיו. תמשיכו, אני כבר יגיע. אבל הוא לא אמר, והם לא
שמעו, והם חיכו. וכשהגיע עד למטה כבר החשיך והם החליטו לחזור
כי לא לקחו איתם די לחם. מחר נברח שוב. מחר באותו מקום, חמש
וחצי.
הרצפה מתחתיו מנדנדת את הספה, אבל הוא לא מרגיש, הוא שקוע בדרך
הגדולה, מסיים לחרוש שורה ועובר בעצלתיים לתלם הבא. הוא לועס
את האותיות ומעביר אותן תחת לשונו, מחליק את התמונות בדמיונו
וחוזר שוב אל ההתחלה. רוח מתיזה את בלוריתו במצחו- החלונות
נשברו, מצלצלים את שברונם על הרצפה, וכך הרוח נכנסה להתיז את
הבלורית למצחו. הרוח שורק בהריסות, מטיח בחלל הפרוץ חול אדמדם.
אבל הוא לא מביט. רק הוא והספה והספר האפור, והמדרון והגלגול.
הייתי צריך להמשיך ללכת איתם. לא הייתי צריך.
אחרי זה הענישו אותו והוא לא פגש באיש שבעה ימים. כלוא בחדרו
הוא לימד עצמו לקרוא מהספר האפור. הספר שנראה לו בהתחלה כמו
תשבץ הגיון מהמוסף, כל שיר חידה. וכשחידה נפתרת, אז הוא חידה
אחרת שנולדת באותה חידה.
הרעמים עודם מתגלגלים והגשם והרוח החולית הופכים את הסלון
למעין ביצה אדמדמה. אגם של הרס נקווה לו לרגליו. הוא לא מעביר
עמוד, פותר את החידות לפי הסדר, סדרה אינסופית של חוסר הגיון.
הקירות קורסים, טפיפות רגלי הילדים בורחות ומתרחקות, צרחות
נשים אובדות טובעות ונחנקות, ובעיקר שריקת הרוח והגשם
והרעמים.
הוא מסוכך על הדפים הצהובים ומכווץ את עיניו לקרוא בחשיכה.
מכסי הביובים קופצים כמו פקקי שמפניה, ומזרקות של בוץ חמרה
אדמדם מתפרצות. הבוץ מכסה את הרחובות, את כל האנשים, אותו.
העיר כוסתה כולה, אין זכר לזכוכית ולברזל שלה. הוא עוד נושם
כמה שורות.
הוא עוד מרגיש את הכריכה לוטפת את הבוהן, הוא מתגלגל שוב אל
הואדי. אמא עוד מעט תבוא לקרוא לו לאכול. לכו, אני יגיע כבר. |