היה לי אהוב
זהוב תלתלים.
אהבה לו נתתי
לילות כימים.
את ליבי כבש,
אותו לי לקח והלך.

אלפי הבטחות לי הבטיח.
הרים וגבעות,
פסגות לבנות,
ורדים אדומים,
כוכבים וירח.
בבקר הלך, ולא שב.
ולי רק הותיר אשליה
שישוב הוא בערב הבא.

מאז שהלך השתנו לי חיי.
לא פוסקת לבכות.
בחדר מסתגרת שעות,
לא רואה קרן אור.
דמעתי לאחר
לא נותנת לראות.
בחושך, בחושך רוקמת,
תחרת אשליות.
ממנה אתפור את שמלת הכלולות.

הינומה אטומה תכסה את פניי,
תסתיר מכאוביי, תצפין ייסורי.
שנים לי חולמת, רוקמת,
תחרה לבנה מחוררת.
בחוטים של זהב מקושטת...

מכינה לי אריג,
מקווה להספיק,
עוד בטרם ישוב אהובי
ויפול בשנית אל חיקי.
ליבי מבשר שאליי
הוא יחזור.
עליי להיות ערוכה.
ליום הנכסף ממתינה.

הבוקר עולה ושוב מתבדה,
מעלה בעשן
עוד שמלה מוכנה.
החוט לא נגמר לעולם.
שוב רוקמת ללא הפסקה
את אותה תחרה,
תחרת אשליות לבנה.