שאון הגלים הנשברים עלי חרטום מתחבר במוחי לטלטולים הרכים
והעדינים שאני חש,
רחש הקצף המלבין קונה את חוש הריח והמגע של טיפות מלח קטנות
הניתזות על פניי,
ורק אני מרוכז על האופק המתנודד,
שם נראה מדי פעם בזק בוער באוויר והתנפחויות מים מלאות תאורה
בפגוע טיל במים.

לרגע קט מוחי שוקע לאחור בזמן, עוצר, נזכר בך,
בימים שבהם היינו במולדת האהובה ולא כאן בגיהנום הלח-מריר
הזה.

מנגב ביד אחת את פניי ממלח הדמעות והאוויר ומנגב אותה בזקן
העבות,
אחד מהבזקי האור לא נע, הוא יציב בשמיים, ותופח.

מכת המציאות מכה בי כפי שמכה גל עתיר עצמה בשדרית של ספינתי
האהובה,
אני נדרך לשמע הצלילים והדיווחים, הספינה מתעוררת,
אורות קרב אדומים שוטפים את עיניי בכאב.

מוצא את דרכי מטה למרכז הספינה, כל רגל דורכת בדיוק מפליא על
כל מדרגה,
אני מתעופף מעל מדרגות כפי שכבר תורגלתי רבבות פעמים,
כל אצבע מתלפפת בדיוק על הנקודה שתחזיק אותי,
אפילו הטלטולים העזים של הספינה המתמרנת לחמיקה מן הטיל המאיים
לא משפיעים עליי.

מתיישב בעמדה,
אוזניות השמע תופסות מיקום על אוזניי,
עיניי מתרכזות במבט חודר על מסך המכ"מ,
אצבעותיי רוקדות על פני כפתורים בוערים באור הזעם,
ריח הים מתחלף בריח של זעם,
טעם הדמעות נבלע בגרוני וזה של הכאב עולה,
מוחי מוחק ברגע קט את כל חושיי ודיווחי הספינה המזדעקת עולים
על הכל.

מספר תנועות חדות, המטרה נמצאה,
הכל מתחיל לרעוד, נשמע פיצוץ עז והמכשירים מורים על פיצוץ
קרוב,
שליח ההרס שלהם פספס, הטיל שלהם נפל לים.

רגע של שקט,
שוב בך, אני נזכר, בשיערך הגולש, מריח תמיד מצדפים,
עורך השחום ואצבעותייך הארוכות והדקיקות.
עוד מספר מגעים וחישובי בזק ונשמע צליל קצר ועצמתי,
הטיל שלנו יצא לדרכו.

המטרה האחרונה נפגעת,
המלחמה נוצחה,
כולם צוהלים, מתחבקים,
רק אני עוד חושיי ומחשבותיי נמצאים אי שם, תחת ערימות של
ארועים וחוויות.

מישהו מכה בי בשמחה ואני מתנער,
בהליכה איטית אני חוזר לגשר הפתוח, מביט אל האופק והשקט שבו,
שומע את רחש הגלים, חושב עלייך, של שפתייך הרכות.

ימים רבים עוברים בלעדייך,
אנחנו נקשרים לרציף, רק אנחנו ועוד ארבע ספינות חזרנו.
מעולם לא ראיתי את הנמל כל כך ריק מספינות וכל כך מלא באנשים,

בני משפחות של הנספים והחוזרים,
מנופפים בצהלות ללוחמים החוזרים מן הקרב בזירתו של נפטון.

חלקם שמחים,
חלקם מתייפחים בראותם שהספינה האחרונה שחזרה היא זו שלי ולא זו
של יקיר לבם.
אני תופס את התיק הקטן, את הנשק, קופץ מהסיפון על הרציף, והולך
לתוך ההמון.

ורדים נופלים עליי, חיבוקים ונשיקות,
אני חושב עלייך,
על תנועותייך החינניות,
על בשרך הטעים כל כך,
מבטך חודר הלבבות.

ורק את לא שם.