ואני במיצובישי דוהרת ישנה
רגלי לא לוחצת על הדוושה
וזאת כמו כבר התרגלה
טסה לה לאופק משלה
לא שאני, אבל חבל
על הדלק היקר
גבי נשטף בזיעה נלחץ אל הכר
עיני סורקות האופק בפחד מוזר.
ואלי שכחתי טיפול אלף
ואז אין מעצורים בכלל?
האופק הקריב והאפיר מעט
ענן לים נושק וכבר אין קו הפרדה כלל.
המכוניות של היום, זה לא מה שהיה.
כמו למדו את "אודיסאה בחלל".
החגורה לוחצת לי רוצה להרפות
וזו מסרבת, לוחצת על.
פנסי המכונית אוטומטית נדלקים
מנסים להבליח מעט אור.
אפור סמיך, כהה יותר
ים כבד, ענן שחור.
מגשש למצוא את ההנד ברקס
בנסיון אחרון נואש
האופק כבר נוגע בטמבון
מועך אותו כמו קש
לעצור את הזמן זה לא קל
במיוחד אם הוא
"מייד אין ג'פן". |
