- "זה מה שקנית לי? נשיקולדה?"
- "ביקשת משהו מתוק".
לאחר דקה, אריזת הנשיקולדה כבר נזרקה, קרועה לשתי פיסות
מודפסות בכתב אדום ומסתלסל - ה"נשיקו" הייתה עמוק בפח, ה"לדה"
נחה לה בסמוך לו, על רצפת המטבח.
"אתה יודע", סיננה מבלי להסתכל עליי, "זה בדיוק כמוך: מתוק מדי
וקשה, כל כך קשה".
שתקתי.
"רוצה איקס עיגול?" שאלה אותי בחיוך ממיס ריבים, "אני האיקס".
היא שלפה מצרור המפתחות את המפתח של הבית שלנו. הנשיקולדה, גוש
שוקולדי קשיח המכיל שלוש קוביות על שלוש קוביות, הפכה לרגע
למשחק ילדים. הפסדתי, שלושה איקסים חרוטים באלכסון הביסו אותי.

- "ניצחתי, ניצחתי", השוויצה.
- "אין מנצחים בזוגיות."
- "אוף, יא ורדה רזיאל, תדע להפסיד בכבוד. הנה תראה, האיקס
ניצח. עובדה".
לאחר מכן זרקה את הטבליות הפצועות לפח, הרימה את "הלדה" מהרצפה
והלכה לישון.

- "תכוון את השעון לעשר. עמי ותמי, זוכר?"
- "זוכר, זוכר. אני אוהב אותך, ממי. לילה טוב."
- "לילה טוב".

- "ככה אתה מתכוון ללכת? מה אתה, ילד?"
- "מה רע בטי שרט וג'ינס?"
- "שום דבר אם אתה בן שש עשרה. איש בן שלושים צריך להיראות כבר
יותר מכובד. אתה לא מתגלח, לא מתלבש יפה. תראה את השיער הפרוע
שלך". לאחר מכן העיפה מבט זעוף בחולצה שלי ואמרה:
"אריות הבקעה - מרץ 4? בשום אופן לא, אתה לא תלבש את הסמרטוט
הזה, אני לא רוצה בושות. כבר יש בצבא מרץ אלפיים וארבע, הגיע
הזמן לזרוק את הקקה הזה"
כפשרה לבשתי את חולצת הגאנז אנד רוזס שלי, לא שהיא הייתה
מרוצה, אבל מכיוון שהיא נאלצה לבחור בין חולצת רובאית לחולצה
שושנית, היא בחרה באופצייה הגרועה פחות מבחינתה.
כך צעדנו, נוזפת ונזוף אל המכונית, היא זקופה, מקדימה אותי
בשני מטרים, ואני, מסונוור משמש הצהריים, מדדה אחריה.

מעולם לא חשבתי שהוד השרון תהיה רחוקה כל כך מתל-אביב.
שתקנו נצח, או עשר דקות שדמו לו. מדי פעם הגנבתי מבט בנעמה,
היא מצדה שמרה על סטטיות מרשימה.
"אני אסע דרך צומת קסם, אין טעם לנסוע מצומת רעננה", ניסיתי
לשבור את הקרח בדילמה תחבורתית.
"מה שתגיד".
"עמי ותמי", ניסיתי שוב לשבור את הקרח, "כמה פתטי".
"למה פתטי? זה השם שלהם".
"מעניין איזה שם היה מתאים לי"
"בוא נחשוב - גדי, גדי, גדי, אני מניחה ש'ביש' יתאים לך".
חיוך מריר בצבץ. אולי מריר, אבל לפחות חיוך. הראשון שלה היום.
קמטי הצד החביבים עלי, אלה שמחבקים את העיניים הכחולות, הופעלו
סוף כל סוף.
"אני מעדיף את נעמה"
"אבל אתה יודע שנעמה זה פועל בעבר", אמרה תוך כדי מדידת האבק
על לוח המחוונים.
"כן, אני מודע לזה", הרצנתי שוב.

"גדי, אתה בטוח שאתה לא רוצה יין?"
"הוא אומר שיין זה חמוץ".
"תודה תמי, באמת, אבל אני לא אוהב יין".
"חבל גדי", טפח על שכמי עמי, "זה גראנש רוזה, משהו מצויין.
קניתי את הבקבוק ביועזר".
"אני בטוח", סיננתי, "אבל לא תודה".
"עזבו אותו, הוא מעדיף קולה. הוא אוהב מתוק. את יודעת שאתמול
הוא קנה לי נשיקולדה?"
"הו גוד", צחקה תמי, "עוד מוכרים את הגועל נפש הזה?"
"כן, וזה לא הופך ליותר טעים עם הזמן".
"נו גדי, אז אתה כמוני", ניסה עמי לגונן עלי איכשהו, "הבאתי
מהדיוטי טובלרונים. בא לך?"
"כן ממי, תביא קצת טובלרונים לגדי. עמי הוא בדיוק כמוך, תנו לו
קצת שוקולד והוא מבסוט כמו תינוק. אם אתה רוצה נוכל לתת לכם
קצת הביתה".
חצי דקה וכבר עמי הגיע עם קערת קריסטל מלאה בקונוסים חומים
מהדיוטי פרי.
"אבל הדבר הכי מתוק שיש לי זאת ממי", אמר ונישק את תמי. "בגלל
שקוראים לנו עמי ותמי, אנחנו קוראים אחד לשנייה 'ממי וממי'.
אתה יודע, זה חרוז".
הנהנתי בחיוך מעושה.
"גם אני קורא לנעמה ממי".
"נכון", נעמה אישרה בפנים חתומות.

"אז מה אתם אומרים על הוד השרון? יפה כאן, נכון?"
"כן, זה נחמד", עניתי, "אבל אני איש של תל-אביב".
"הוא איש של תל-אביב", אישרה נעמה תוך נסיון נואש ליישר תלתל
סורר, "כמו כל החיילים המשוחררים הוא נהנה לגור בדירה שכורה
מפוררת. הוא מרגיש בברנז'ה".
"הו, תל-אביב", תמי נזכרה, "לפני התואר גרתי שם שנתיים. גורדון
פינת דב הוז, מכירים?"
הנהנתי.
עמי ליטף את הקרחת המנצנצת שלו, תוך כדי להט מוטורי. הוא סיפר
לנו שהוא קונה מכונית חדשה, דייהו משהו, ואז הסביר שתעשיית
הרכב הקוריאנית עומדת להשתלט על השוק. תמי הוסיפה בגאווה,
שהמכונית תהייה מודל 2005 ונעמה שלחה בי מבט: "יא לוזר עם פיאט
מאובקת". אני מצדי העדפתי לעמוד מול החלון, לטחון טובלרונים
בשצף קצף ולהציץ בנוף.
משהו מחניק אותי בעיר הזאת, הוד השרון. יפה פה. הנה, מהחלון של
ממי וממי רואים גינה. גן עדן לילדים, לזקנים, ולזוגות מאושרים.
זה לא בשבילי, אני שייך לחור השחור האנטי-שרוני.
"זה מקום מצויין לזוגות צעירים", דיברר בהתלהבות עמי, "יש פה
מערכת חינוך נהדרת. בטח גם אתם כבר חושבים על זה..."
דבריו נקטעו במרפק תת-שולחני מצדה של תמי. היא חיוותה פרצוף
דידקטי מהסה לכיוונו והוא השתתק לרגע.
"אה, שטויות, הוד השרון, תל-אביב... העיקר שיש אהבה, מה זה
חשוב איפה?". תנועת המרפק השניה מיהרה להגיע לצלע ימין שלו.
ראשו המגולח האדים והעלה כמה אגלי זיעה.

שנה, חודש ותשעה ימים, חישבתי לעצמי בעוד נעמה ותמי מספרות
בדיחות הווי מהעבודה שלהן. הנה אני, פליט שנות התשעים יושב עם
בת זוג שלא סובלת אותי, עם הבוסית המחוייטת שלה ובעלה
הטובלרוני. מה אני עושה כאן?
התחלתי לגלגל בראש את שיחות הבליינד דייט ההולכות וקרבות:
"היינו יחד שנה וחצי", אעגל, "אבל זה לא היה זה".
מיששתי את החריר הקטן והסודי בשולי חולצת הגאנז אנד רוזס, עדות
לסיגריה תועה שפגעה בי ברוקסן לפני שנים. אין היום רוקסן,
במקומו יש מגדל הייטק.
"מה אתה חולם? הגיע הזמן ללכת", נזפה בי נעמה, צרור המפתחות
בידה וקמט זועף בין עיניה היפות.  עצרתי לשלוש שניות, רציתי
למסגר את פניה לעוד רגע אחד קצר.

אחרי החיבוק האחרון שלנו, נעמה שלפה את המפתח של הבית שלי
מצרור המפתחות שלה.
על זיזי המפתח נח לו פירור בן יומיים של שוקולד.