לאחר שהשתחררתי מהצבא, ביליתי חודשיים בחוסר תנועה אסקפיסטי,
בלי לצאת מהבית, בלי לקום מהמיטה, פרט לרגעי חולשת רעב בודדים,
וירדתי במשקל בצורה דרסטית.
כל יום היה מתחיל ונגמר כמו קודמו, בשגרה מונוטונית, משעממת,
אבל ממלאת צרכים בצורה נהדרת: עיניים נפקחות, יד נשלחת לפטיפון
ואיאן אנדרסון מצטרד באלבום מחאה ישן. ג'וינט נשרף כמעט עד
הסוף, קופסא חדשה נפתחת, והעשן מתחיל לחנוק את החדר. עם הזמן,
לקראת הצהרים, אנדרסון היה מפנה מקומו להנדריקס, פלאנט ובארט,
רק בשביל שיהיה לי תיאבון למנה גדושה של האוסף הכחול של איזה
ארבע מזוקנים מליברפול.
אבל אז החלטתי להתחיל לכתוב שוב. שנים שלא נגעתי בכתיבה, ולא
ממחסום יצירתי. בשנות התיכון, הייתי כותב כאחוז דיבוק, על כל
נושא שבעולם. סיפורי זוועה על אמהות פולניות מצוידות בסכין
חותך פיצה ומעלליהן בעיר הגדולה, דרמות חברתיות עם קורטוב
ביקורת, מעשיות אישיות שתמיד מסתיימות איכשהו בשחיטה חסרת
רחמים של אחד המעורבים, רצוי באכילת מעיים סדיסטית, וסתם
סיפורים שנראים כאילו הועתקו מספר ישן של קארבר.
אהבתי את הכתיבה, והייתי מוצא בה את הפורקן, את ההזדמנות נפלאה
לפרוק את התסכולים המיניים, ואלוהים יודע שהיו לי הרבה כאלה,
ולשפוך חמתי על כל נושא שבעולם. אבל באיזשהו שלב, הקסם פג,
והכתיבה הפכה לכלי חברתי, שמטרתו לעורר את תהיות הסובבים אותי
על קנקני. וכשכולם פענחו את הנפש הכאילו שברירית-אמנותית שלי,
נשארה רק הבקשה לעוד סיפורים. הפכתי לפס ייצור של זבל, שמייצר
אגדות אורבניות בשביל הנאת הכלל, וסיפוק יצר תשומת הלב שלי.
וסבלתי מזה. לא נהניתי לכתוב על פי הזמנה, בכל יום סיפור חדש,
והנושאים אף פעם לא חזרו על עצמם.
לא הייתה לי מוזה, לא הייתה אחידות ברמה, בכל יום הייתי סופר
אחר לכמה שעות, ותמיד התקבלתי בחיוכים, צחוקים, והרבה ברכות
מעצבנות על העלילות המופרכות. ואז התגייסתי, ובצבא אף אחד לא
הכיר אותי. וזה היה טוב בשבילי, חוסר ההכרה הזה. וכך יצא שרק
לקראת סיום השירות המעיק חזרתי לכתיבה, ובקצב אינטנסיבי. לא
היה אכפת לי שחברי יכנסו להלם מזועזע על כריתת איברים וריטושים
למיניהם, ורק רציתי להחזיר לעצמי את ההנאה.
ההנאה חזרה, ואיתה החיוך. למרות שלרוב קיבלתי צעקות על כך
שבמקום לחפש מחבלים, אני מחפש אותיות על המקלדת, לא היה אכפת
לי. הפקרתי את בטחון המדינה, ולא היו לי שום נקיפות מצפון על
כך. אם המחיר הפעוט היה לא לראות את הכבשה המטומטמת מתקרבת
לגדר וחוטפת צרור יריות לקול צחוקם הבהמי של חיילים משועממים,
לעומת ההנאה הצרופה שבבריאת דמויות פסיכופתיות, עם נטיות אנטי
ממסדיות שבסך הכל מחפשות אהבה, הייתי מוכן לקבל את החשבון.
ואז השתחררתי.

וכך, בעודי בוהה בטלוויזיה במשך חודשיים, החלטתי לחזור לכתוב
שוב.
במשך שבוע שלם ישבתי מול המחשב, מחסל קופסאות בקצב מטורף, הורס
לעצמי את הכבד עם נציגות בולטת של חברי הטובים, ג'ק וג'וני,
ומקליד כעכבר מסומם שמחפש לצאת ממבוך. לאצבעותיי לא הייתה שום
כוונה להקשיב להוראות מוחי, שצרח מכאבי ראש וגב, והן התרוצצו
על המקלדת, מכות בקלידים ללא רחמים, ומאיימות להצית את הזיכרון
של המחשב באש דמיונית, באופן היאה לסוג הסיפורים.
לא הייתי מקורי במיוחד. לכל הסיפורים היה מבנה דומה, שקשור
תמיד באהבה, רומנטיקה, אירוטיקה, ולבסוף פרץ אלימות היסטרי,
שתואר בציוריות פיוטית. אבל לא היה אכפת לי. רציתי להשלים את
משימתי, שעתה נראתה ברורה באופן הכי צלול שאפשר. ידעתי מה אני
רוצה לעשות עם עצמי. לא רציתי לחפש עבודה מועדפת, לשקוע בים של
ניוון בטיול להרים באיזו מדינה נידחת, ולדאוג לאוברדראפט, שגם
ככה איים לבלוע אותי. רציתי לסיים את הספר שלי. את כתב היד
הראשון שלי, שבאותם ימים הזויים, גזל ממני את כל כוחותיי.
וסיימתי אותו, בגאוות אב מתפרצת.

בפרק הזמן שעבר בין שליחת כתב היד שלי, לחתימת החוזה, ופרסום
הספר, הייתי עסוק במחשבות פילוסופיות על מהות הקיום, שהתנקזו
לכיוון אחד ברור - האסלה. לא באתי על סיפוקי, נשארתי עם שאלות
ללא מענה (לא שבאמת קיוויתי למצוא תשובה), ונותרתי עם המוזיקה,
המשחקים של מכבי בכדורסל, והרבה טענות על מצב הטלוויזיה
המחורבן בארץ. לא הייתי מחובר למציאות הפוליטית בארץ, ולא
הבדלתי בין ימין לשמאל, מרכז ושוליים. הערבוביה וגיבובי
השטויות מכיוון ירושלים עייפו את מוחי, והעדפתי להתרכז בשאיפה
האלמותית 'איך לברוח מהארץ'.
בין לבין, פיתחתי קשר ספק רומנטי ספק על בסיס זיונים עם בחורה
חייכנית העונה לשם מיכל, שבאופן משעשע, ענתה על תיאורי הבחורות
שבסיפורים שלי, ולמרות חששותיה הכבדים, לא היו לי תכנונים
לשחוט אותה באגרסיביות. רק לבעול את גופה המושלם, ולשבת ימים
כלילות ולקוות שאני לא אתאהב בה כמו אדיוט. את הספקות לגבי
הרגשות שלי לגביה היא סילקה ביום שאמרה לי שהיא אוהבת אותי,
והגעתי למסקנה שאני כנראה מאוהב בה גם כן. כמובן, גם המסקנה
הזו באה להפרכה כואבת, ביום שגיליתי שהיא מזדיינת גם עם המרצה
שלה מהאוניברסיטה, ודרכינו נפרדו, בשיחת "דוסון קריק" מרתקת.

הספר פורסם, ועורר הדים רמים. מסתבר שקברניטי ערוץ 2 נעלבו
מההאשמות שהטחתי בהם בכמה סיפורים, בנוגע לרדידות של התכניות,
וארגוני נשים זעקו לכמה מקומונים, ואפילו למוסף סופשבוע
פופולרי, שאני שונא נשים, שמעודד התעללות, שגובלת ברצח. כמובן
שנעלבתי, ורציתי להבהיר את העניין. אותו מוסף פרסם שבוע שלאחר
מכן ראיון איתי, ובו הסברתי והטחתי בכל המאשימים למיניהם
שכנראה שהם לא מבינים את הכתוב בין השורות, והם רואים רק את
הברור מאליו. הייתה מיני סערה לשבועיים, ולבסוף הוזמנתי לתכנית
אירוח, כמובן בערוץ 2, לפרוס את הצד שלי לעניין, בפריים טיים,
מול אזרחי המדינה. מנחה התכנית אף טרח לציין באזני לפני בתכנית
שהוא מאד מסכים עם מה שכתבתי, ושהוא בכלל לא סובל את העבודה
שלו, ושהמדינה חרא. עשרים דקות לאחר מכן הוא פיזז ליד חבר כנסת
ושיבח את המדינה, בזמן שהוא דואג לא להסתיר את הדוגמנית
המדהימה שישבה בפאנל, בכסא שלידי.
"ספר לנו ולצופים הנפלאים שבבית, למה בעצם אתה מתכוון כשאתה
כותב על מעשי האלימות בספרך" אמר המנחה וחייך בשביעות רצון
מפוטמת אל המצלמה. חשתי בחילה קלה, בעיקר מכיוון שבזווית עיני
ראיתי את הבגדים המזעזעים שלבש, כדי להיראות צעיר בכמה שנים,
ולהסתיר את כרס הבירה המדובללת שלו. "תשמע, הרעיון בסיפורים
הוא לערוך השוואה בין אירוטיקה של מין לבין אירוטיקה של
אלימות, בלי קשר למי שסובל ממנה בסוף" אמרתי ומייד המשכתי "הרי
בחצי מהסיפורים, מי שמת זה הגבר, או מי שביצע את העוול שעליו
מגיע לו להישחט... עניין פשוט של שכר ועונש". סיימתי דבריי,
וכמעט חטפתי התקף לב כשידה הקטיפתית של הדוגמנית החלה ללטף את
רגלי בעדינות. דמי בער, וחיוך טיפשי נסק על פניי, בתיאום מושלם
עם הכרזתה הדרמטית (שסחפה את הקהל מוחא הכפיים באקסטזה) שהיא
רוצה להיות שחקנית ולהביא את המסר שלה לעולם. "ומה המסר שלך,
נשמה?" שאל המנחה בחיוך פדופילי. "אני מאמינה בשלום, ושהכל
יכול להיפתר באהבה הדדית" היא אמרה, חייכה חיוך פלסטיק והקהל
עמד רגליו. חבר הכנסת מחה דמעה, ולמרות תחושת הזוועה ששררה
בליבי, חייכתי כמו אידיוט. הרוכסן שלי היה פתוח, וידה עשתה בי
כשפים.
בסיום התכנית קרא לי חבר הכנסת לעשן איתו סיגריה. לאחר כמה
שניות של שקט, בעודנו מעשנים אל האוויר הקר של נובמבר, הוא פנה
אלי ואמר "אתה כותב חרא, רק רציתי שתדע. הספר שלך זה זבל
ותועבה, על גבול הפורנוגרפיה".
"טוב, זו גם דעה" עניתי ביובש והוא קילל אותי בשקט. "גם זו
דעה" אמרתי באותו טון יבש והוא השליך את הסיגריה שלו ארצה.
"אנשים כמוך יביאו את המדינה שלנו לאבדון" הוא אמר בתקיפות.
"וגם זו בהחלט דעה" עניתי, שומר בכוח על הטון היבש. "לא אכפת
לך ממה שקורה מסביבך? לא אכפת לך מביטחון המדינה? לא אכפת לך
מאמהות חד הוריות, מישיבות ללא תקציב, ממשפחות ללא אוכל?" הוא
שאל. הבטתי אל תוך עיניו במבט הכי חודרני שיכולתי להוציא מעצמי
ועניתי לו בשקט:
"אכפת לי מדבר אחד... " הוא הביט בי בציפייה. "אכפת לי מהעובדה
שחארות כמוך סגרו את הערוצים של הסקס בכבלים ובלווין בטענה שזה
משפיל נשים, כשלמעשה אתם מנסים ללקק ת'תחת של ש"ס. בן זונה,
אתה באמת מאמין שמישהו חושב שאתה והחברים שלך לא מאוננים על
הסרטים הנפלאים האלה כמו כולם??" הוא שתק.
"לך, לך תמכור את אמא שלך בשביל משרד יותר גדול, יא' מזדיין"
המשכתי והסתובבתי אליו.
ואז הדוגמנית יצאה מהאולפן ונעמדה מולי. גמגמתי, בניסיון פאטתי
לפתוח בשיחה והיא צחקה. "אתה רוצה לעשות משהו?" היא שאלה.
"מה... מה אתה מציעה?" שאלתי, כמעט בפחד. היא אחזה בידי
והובילה אותי למכונית שלה, דגם מפואר של זבל מפח על ארבע
גלגלים.

הגענו לדירתה, במרכז תל אביב. לא הספקתי להתרשם מהעיצוב
והפרטים, מכיוון שהיא דחפה אותי על הספה, וקרעה את חולצתי
מעלי. החיוך האדיוטי לא ירד מפניי, והיא צחקה. "קראתי את הספר
שלך, ואתה מה זה מחרמן אותי" היא אמרה. בראשי שמעתי קולות
פעמונים וצלצולי זכייה במשחק טלוויזיה, והיא הורידה חולצתה,
חושפת חזה מדהים, משופץ ללא ספק, אבל עדיין מרשים בצורה שלא
תאכזב את יו הפנר. שלחתי יד אל בין רגליה, וליבי התמלא שמחה
כשגיליתי שלמרות שזמן הרב מאז עשיתי משהו מועיל עם ידיי, הן
עדיין זוכרות מה לעשות, ואת האישור קיבלתי כשהיא גנחה בקולות
מתוקים, שבשבילי הם הקולות היפים העולם.
שלחתי ידי אל ראשה, אוחז בו בחזקה, ונישקתי אותה, נשיקה מלאת
יצרים, לחה וממושכת. כשהיא הרימה את ראשה היא פלטה צעקה קצרה.
הבטתי בידי וראיתי שאני אוחז בכף ידי קבוצת שערות בלונדיניות,
כבדה ורכה. מבטי אליה שידר חוסר הבנה והיא החלה להתייפח. "אל
תבכי חמודה, אז יש לך נשירה... זה באמת לא נורא" אמרתי,
וניסיתי להיזכר בכתבה שקראתי פעם על מחלה של איבוד שיער. בעודי
מנסה למצוא את המשפט הנכון, ליטפתי את פניה ברוך, ולא הרגשתי
כיצד אחת האצבעות שלי נתפסת בעגיל החצוף שהיה לה בגבה. לפני
שהבנתי מה מתרחש, משכתי את ידי מפניה, ועם היד ירדו פניה,
כחתיכת בד בלוי, מטפטפות דם. צווחתי באימה והבטתי במסכת העור
שהחזקתי. עיניים, נחיריים, פה, גבות, וליפסטיק שמכתים את
אצבעותיי. היא ניסתה להרגיע אותי, וראיתי שאני מדבר עם יצור
כלשהו, שבמקום פנים יש לו גוש אפור דהוי, נקי מסימני זיהוי, עם
חריץ קטן באזור הביולוגי של הפה, ושאריות בשר דקיק ודם מכסים
אותו. הדפתי אותה מעליי וזינקתי אל עבר הדלת. "בבקשה אל תלך"
היא קראה אלי, והחלטתי שאני חייב לבדוק את כל מה שמתרחש באמת
קורה, או שמא הגזמתי עם העשב. ראיתי את הפנים זרוקות על הרצפה,
והיא דרכה עליהן כשהתקרבה אליי, אומרת לי לא להיכנס לפאניקה,
ושזה קורה מדי פעם. כשדיברה, החריץ לא זז, כאילו יש לה זוג
רמקולים איפשהו בגוף, שמשמיעים הקלטה.
החלטתי שאני לא רוצה לגלות את מיקום הרמקולים האלה, וברחתי
מהדירה, בריצה אחוזת אמוק, כאילו רודפים אחרי חיילי אס.אס עם
נטיות אנאליות.

מדי פעם אני רואה את הדוגמנית ההיא בטלוויזיה, כל פעם בתכנית
אירוח אחרת, זורקת לקהל את המנטרה המרגשת שלה לגבי שלום ואהבה,
ופיה מרצד על המסך בשלמות. שיערה החלק מתנופף עם כל תנועה
מוגזמת שלה, והיא מחייכת את חיוך הזהב שלה, מעבירה בי צמרמורת
עוכרת שלווה. עגיל בגבה כבר אין לה. בכל מקרה, מאז לא כתבתי
מילה, והיום אני לומד משפטים, אחרי שחזרתי מטיול בהודו.