"שלום" אמר, "אני דיכאון". הוא הושיט את היד "באתי לארח לך
חברה".
"שלום..." מילמלתי. "שב... יש לנו הרבה על מה לדבר".
"יש לי זמן", הוא חייך, "אני לא מתכוון ללכת כל כך מהר".

אז דיברנו על כוס קפה ועוגה יבשה, וסיפרתי לו את כל אשר קרה,
והוא ישב שם והקשיב להכל, לגם מהקפה וביקש עוד.

"זה יצא לי קצת מר, אני מקווה שלך לא אכפת", אמרתי והושטתי לו
את הספל. "זה בסדר" הוא רכן ולקח את הכוס. "אני לא אוהב קפה
מתוק".

הוא ניסה להרגיע אותי והשמיע לי קלטת של שירת מלאכים, קולות
רכים שליטפו את אוזניי, קולות עמוקים ששטפו את מכאוביי.
הוא החזיק בידי והביט בעייני, "אני תכף חוזר", חייך ואמר "יותר
מדי קפה, ואני כבר לא יכול להתאפק", "דלת שניה מימין, מול
התמונה הורודה שתלויה על הקיר"

הוא הלך, ואני ישבתי והקשבתי לצלילים הנוצרים מהרמקולים,
ופתאום צלצול טלפון.

- "נטלי?" שאל הקול.
- "כן..." השבתי.
- "איך את מרגישה?"
- "בסדר" עניתי.
- "ומה איתך? מה את עושה?" שוב הוא שאל.
- "אני פה בבית עם דיכאון,יושבת בסלון, מאזינה לקולות
מלאכים".

כעבור דקות ספורות נפתחה דלת הכניסה ושלושה בחורים בחלוק לבן
עטפו אותי בבד קשיח מלוכלך הושיבו אותי מול אדם משופם עם זוג
משקפיים עבים במיוחד.
"אל תדאגי", לחש והתקרב אלי השפם. "שנתיים פה והדיכאון נעלם".
"אבל רק עכשיו הוא בא! אני לא רוצה שילך! יש לנו עוד הרבה על
מה לדבר!"

וכבר שנה וחצי אני פה, מחכה שהזמן יעבור, רק כדי שאוכל שוב,
לפגוש... את דיכאון.