היא התחילה ללכת לאורך שביל הבטון הצר. לא כמו בסרטים, שם מיד
כשמבחינים בשד הענק או ברוח-הרפאים המאיימת להשתלט על כל חלקה
שפויה פותחים בריצה מהירה ומוטרפת.  תחילה הניעה את רגלה
הימנית, בפיסוק עדין, והניחה אותה בשקט גמור - כמפחדת שמישהו
ישמע. לאחר מכן עמדה כך, במשך שנייה שנראתה כנצח, ומשראתה שדבר
לא קורה - אזרה אומץ ופשטה גם את רגל שמאל לפנים, הפעם בפיסוק
רחב מעט יותר. בפעם הבאה שדרכה על רגלה הימנית, כבר העזה
להשמיע קול תיפוף-קל בקצה העקב. ומשראתה שגם הפעם אין איש עוצר
בעדה, המשיכה בצעדים מהירים יותר ויותר
שהפכו בהדרגתיות לריצה קלה, ולאחר מכן - לריצה מהירה, אחוזת
שיגעון כמעט, נטולת כיוון מוגדר, כשהכלל היחיד הוא לא להביט
לאחור.
שביל הבטון כבר לא נראה צר כל כך, ופנסי הרחוב שגידרו אותו
בתחילתו נעלמו כלא היו. רק עכשיו שמה לב שפנסי הרחוב אמנם יצרו
אלומות אור סימטריות מסביב לשטחים האפורים שהורגלה לראות,
אך למעשה מנעו ממנה לראות את שאר נפלאות-הדרך. בתחילה רצה
בחשכה מוחלטת. מי שעיניו הורגלו לאורם המלאכותי של פנסי הרחוב
מתקשה להתרגל לאור השמש. ורגע אחד בלבד לפני ששינתה את דעתה
ופנתה לסגת לאחור - החלה הדרך להתבהר לנגד עיניה, כזריחה
מופלאה של יום חדש, ועיניה החלו להסתגל לאור השמש ולגוונים
החדשים שחשף בפניה.
המראות, הצלילים, הריחות... בחלומותיה הפרועים ביותר לא האמינה
שקיים עולם נפלא כל כך, במרחק של צעד קטן אחד... צעד אחד בלבד.
מרחוק ראתה דמות מתקרבת אליה, דמות מוכרת ואהובה. היא לא יכלה
להתיק מבטה מעיניה של אותה דמות ציורית, אגדית כמעט, שכמו
הזרימו לתוכה חום וטוב שכל כך היו חסרים לה. היא התקרבה לדמות,
מוקסמת, אינה יכולה לעצור, אפילו הרוח הדרומית שינתה את כיוונה
ונשאה אותה לעבר הדמות המוארת. והנה נדמה שעוד רגע קט יפגשו,
בעוד רגע אחד בלבד יאחזו האחד בשניה, כשני ניצולים של ספינה
טרופה המוצאים מחסה האחד בידי האחר, וכוח ממגנט וחזק לא יניח
להם להיפרד. לרגע התעורר בלבה הפחד שמא זוהי אשליה, שכן לא
משנה עד כמה המשיכו לרוץ האחד לעבר השני - נדמה שהתרחקו אפילו
יותר... ולמרות שכל כוחות-הטבע עשו יד אחת להביאם זו לזה, נדמה
שרגליה שלה צועדות קדימה - אך למעשה נושאות אותה לאחור...
כל גופה כאב מהריצה, והשחרור שחשה זה מכבר הפך לייסורים אדירים
מאין-כמותם. ליבה האיץ את קצב פעימותיו, כמנסה בכל כוחו לעזור
ולכבוש את קטע הדרך הקצר כל-כך שנותר לעבור, וקצב נשימותיה
התגבר עוד ועוד... עד קצה גבול היכולת. הנה עוד רגע קטן
בלבד... עוד מאמץ אחד עילאי ואחרון... לבה המשיך לפעום, הוא לא
וויתר... אך גופה - הוא לא יכל לעמוד בכאב רב כל כך.
היא צנחה על המדרכה האפורה והמחוספסת כשהיא חיוורת, חסרת כל,
כעלה יבש בתחילת הסתיו שחדל מלהרגיש את כאב המוות.