נוק נוק נוק
-אפשר להיכנס ?
-כנס בבקשה. מה שם המשפחה שלך ?
-אני תום.
-ואיך קוראים לך ?
-תום.
-שם פרטי יש לך ?
-יש, תומר. אבל קוראים לי תום.
הוא עמד מעבר למפתן דלתו של חדר המנהל. על כתפו האחת היה תלוי
תיק שחור מעור, עם סדקים לבנים. אחת הרצועות הייתה קרועה,
והתיק נאחז ברצועה אחת בלבד כאשר סנטימטרים ספורים מפרידים
בינו לבין הרצפה. אם לא מתייחסים לתיק העור הישן והדהוי, לא
היה שום דבר מיוחד בחיצוניותו של תום. פנים עגולות. עיניים
עגולות. פה קטן, עגול. שום דבר שתופס את העין.
מנהל בית הספר בחן את הילד, ובכל כוחו ניסה להיזכר על אילו
חטאים נשלח אליו האורח הנוסף הזה. ניפץ חלון או החטיף למישהו
אגרוף בעין ? איך אפשר לזכור הכל ?
-גש הנה ושב... לא על הקצה של הכיסא. שב כמו שצריך. ואל תכסוס
ציפורניים ! נו, מה הסיפור שלך ?
תום חדל מלכסוס ציפורניים. עיניו העגולות הביטו במנהל. המנהל
היה ארוך ורזה מאוד. הישבן שלו תפס בדיוק חצי מהכורסא בה הוא
ישב. כורסא מהודרת כזאת. והחצי השני היה סתם ריק. הידיים, גם
כן ארוכות ורזות מאוד, היו שרועות על השולחן. כאשר המנהל כופף
את ידו במרפק, היא הייתה נראית כמו מחוגה ענקית. כזאת שהמורה
להנדסה משרטטת אתה מעגלים על הלוח. הילד הסתכל למנהל בעיניים
ושאל:
-אתה בטח מדבר על הכלבה שלי ?
-כן, כן, - המנהל התחיל להיזכר - על הכלבה.
תום תקע מבט בנקודה אחת בחלל - בפינה בה היו תלויים מעיל וכובע
צילינדר שחור.
-פחדתי. פחדתי שיקרה לה משהו. אז הבאתי אותה לבית הספר. לפינת
החי. מקבלים לשם צפרדעים ודגי זהב. ואותה הם לא רצו. מה, היא
פחות חכמה מהצפרדעים האלו ?
המנהל נשען אחורה על גב הכורסא המהודרת והעביר את ידו, כמו
הייתה מסרק, בתוך רעמתו המסודרת.
-ואז הבאת את הכלב לכיתה ?

סוף סוף המנהל נזכר על מה נשלח לחדרו פורע הסדר - מר תומר. כעת
הוא חיכה לרגע המתאים בכדי להטיל את כעסו על הראש העגול שלא
ראה מספריים זמן רב מדי.
הילדון בלע את הגוש המעצבן שהיה תקוע לו בגרון. בלי להסיר מבט
מהפינה עם המעיל והכובע, הוא אמר:
-היא ישבה בשקט, מתחת לשולחן. לא עשתה כל מיני קולות ואפילו לא
גירדה מאחורי האוזן. גברת לוי לא שמה לב בכלל. גם הילדים שכחו
שיש לי כלבה מתחת לשולחן ולא נקרעו מצחוק כל שניה. אבל אח"כ
היא עשתה פיפי...
-וגברת לוי לא ממש התלהבה מזה, בטח ?
-בכלל לא התלהבה... היא דרכה בטעות בתוך השלולית וקפצה. אפשר
לחשוב שהיא מנסה לקבוע שיא חדש בקפיצה לגובה. היא צעקה המון.
עלי ועל הכלבה. אחרי זה היא אמרה לי לקחת מטלית ולנגב את
השלולית, ובעצמה נעמדה בפינה מרוחקת. היא בטח חשבה שהכלבה שלי
נושכת. כל הילדים נפלו מצחוק וקפצו על הכיסאות כמו פסיכים.
לקחתי את הספוג שאתו מנגבים את הלוח, וניגבתי את השלולית. גברת
לוי עוד פעם התחילה לצרוח, הפעם כי זה לא היה הסמרטוט הנכון
וכי אני חוליגן וכו'. היא אמרה לי ולכלבה שלי לעוף לה
מהעיניים. אבל היא בסדר... היא לא רצחה את הכלבה שלי !
תום עדיין התבונן באותה הנקודה, ומן הצד היה נדמה כאילו שהוא
מספר למעיל ולכובע ולא למנהל.
-זה הכל ? - שאל המנהל.
תום היה המוזמן החמישי שלו לאותו יום, ולמנהל לא היה שום רצון
וכוח להמשיך בשיחה. אם הילד היה אומר: "כן, זה הכל", אז המנהל
היה משחרר אותו אחרי עוד 2 דקות של הטפת מוסר. אבל תום לא אמר:
"כן, זה הכל", וגם לא הנהן בראשו לאות הסכמה.
-לא, - אמר - היינו גם במשטרה.
עם כל דקה שעוברת - קשה יותר.  המנהל גלגל את כורסתו המהודרת
אל השולחן בתנועה חדה. הוא חש במושב הענק הזה, כמו בחליפה
שגדולה עליו בכמה מידות. בטח המנהל הקודם היה שמן מאוד.
והוא... הוא מנהל חדש.
-איך הגעת למשטרה ?
תום לא גמגם ולא התרגש. הוא ענה ישירות:
-הכלבה שלי לא נושכת ! לא כמו הכלבים הענקיים שגרים מאחורי
גדרות גבוהות, וכל הזמן חושפים את שיניהם ומזילים ריר ארסי.
חוטמיהם עוקבים אחריך מבעד לברזלים של הגדרות, כמו קנה של
רובה. והכלבה שלי סתם כשכשה בזנבה. היא הייתה לבנה כולה, ומעל
לעיניים היו לה משולשים ג'ינג'יים כאלה. במקום גבות.
הילד דיבר בצורה רגועה. המילים, כמו כדורים עגולים וחלקים,
התגלגלו אחד אחרי השני.
-ואת האישה הזאת היא לא נשכה ! היא סתם רצתה לשחק אתה וכרסמה
לה את החצאית. אבל האישה נבהלה וקפצה הצידה. החצאית נקרעה. היא
הייתה בטוחה שהכלבה שלי נושכת והתחילה לצווח. ואז היא לקחה
אותי למשטרה. והכלבה רצה אחריי.
הילד הרים את עיניו אל המנהל: להמשיך לספר ?
המנהל ישב על קצה הכורסא, ונשען מעל ידי המחוגה שלו על השולחן.
עיניו התכווצו כאילו שהוא כיוון למטרה עם אקדח. הן לא ראו כלום
חוץ מתום.
-תמשיך בבקשה.
-במשטרה החזיקו אותנו שעתיים. עמדנו ליד הקיר וחיכינו למשהו,
לא יודע למה בדיוק. אבל במשטרה לא רצחו לי את הכלבה. היה שם
אחד, עם זקנקן כזה. הוא ליטף אותה וגם נתן לה פרוסה מהסנדוויץ'
שלו. מסתבר שכלבה צריכה דסקית עם מספר סידורי ומחסום לפה. וגם
לעשות חיסונים. ככה זה לפי החוקים. אבל כשאני מצאתי את הכלבה
שלי, לא היו לה מספר ומחסום. לא היה לה כלום !
-איפה מצאת אותה ?
-במושב. הבעלים שלה עברו לעיר ונטשו אותה. היא הסתובבה
ברחובות. חיפשה אותם...
-מאמצים כלב ואחרי זה זורקים אותו !!!
המילים הללו פרצו מפיו של המנהל, ופתאום הוא הרגיש שעכשיו הוא
כבר לא יוכל להכות באגרופו על השולחן בסמכותיות.
הילד לא שם לב לדברי המנהל. פתאום הוא אמר:
-הם זרקו את הכלבה אבל הם לא רצחו אותה. ואני מצאתי אותה. נתתי
לה את ארוחת הבוקר שלי ומאז היא לא זזה ממני סנטימטר.
-איך קראו לכלבה שלך ?
-לא יודע. הרי הבעלים שלה נסעו.
-ולא קראת לה בשם משלך ?
תום הסתכל על המנהל באי הבנה:
-למה ?
הוא סוף סוף שיחרר מידיו את התרמיל והוא התמוטט על הרצפה.
-כבר היה לה שם. פשוט לא ידעתי אותו. שאלתי את הילדים שם. אף
אחד לא ידע.
-נו, אז היית ממציא לה שם חדש.
-אבל אם כבר יש לה שם למה היא צריכה שם חדש ? לכלבה צריך להיות
שם אחד.
כעת תום הביט על מאפרת הנחושת שניצבה על קצה השולחן. המאפרה
הייתה מבריקה ונקייה - כנראה שהמנהל החדש לא עישן.
תום גירד בעורפו והמנהל שם לב לטלאי גדול על המרפק שלו. הטלאי
היה עשוי חוטי צמר. החוטים נראו כסורגים שחוסמים את המרפק,
ומונעים ממנו לפרוץ החוצה.  
-כשהבאתי את הכלבה הביתה לראשונה, הוא היה מחוץ לעיר. אימא
אמרה: "כלב זה רק חרא !". הכלבה שלי לא חרא. היא הייתה רק שמחה
ואושר. אחרי זה אימא אמרה: "אני בכלבה הזאת לא נוגעת ! תטפל בה
בעצמך !". הרי בשביל זה הבאתי אותה הביתה, כדי לטפל בה בעצמי.
הכלבה שלי הייתה מאוד חכמה; כשלמדתי בעל פה את "הצבי ישראל..."
היא הביטה אל תוך עיני והקשיבה, כשלא הצלחתי לפתור תרגיל
בחשבון, היא ליקקה לי את הרגל. היא עודדה אותי. ואז הוא חזר
והעיף אותה מהבית.
תום לא הסיר את עיניו מהמאפרה והמנהל שילב את אצבעותיו והניח
אותם מתחת לסנטרו כתמיכה. הוא לא הסיר את עיניו המכווצות מהילד
הקטן.
-מה הפריעה לו הכלבה שלי ? אני לא הייתי מסוגל לזרוק אותה. כבר
זרקו אותה פעם. הכנסתי אותה למחסן. היה שם חשוך וגם מאוד
משעמם. ואני כל הזמן חשבתי עליה. אפילו בלילות הייתי מתעורר:
אולי קר לה והיא לא מצליחה להירדם ? ואולי היא פוחדת מחושך ?
אבל זה סתם היה בולשיט - הכלבה שלי לא פחדה מכלום ! בבית הספר
גם חשבתי עליה. חיכיתי שיסתיימו כבר השיעורים, והייתי רץ להביא
לה את ארוחת הבוקר שלי. אחר כך הוא חזר, שילם את הקנס על
החצאית הקרועה, וסילק אותה גם מהמחסן. אז הבאתי אותה לבית
הספר. לא היה לי עוד מה לעשות אתה.
כעת, מילותיו של תום כבר לא היו ככדורים עגולים. הם נהיו
זוויתיים ומחוספסים ונפלטו החוצה במאמץ רב.
-אני לא ידעתי שהוא התכוון להרוג את הכלבה שלי. הייתי אז בבית
הספר. הוא קרא לה ו... בום - ירה לה בראש !!!
דממה... כמו אחרי ירייה... זמן ממושך, לא הילד ולא המנהל, לא
העיזו להפר את הדומיה.
פתאום המנהל לחש:
-תשמע תומר. אתה רוצה שאני אתן לך כלב ? רועה גרמני שחור עם פס
לבן לאורך הגב ?
תום נענע את ראשו לצדדים:
-אני צריך את הכלבה שלי. הייתי מלמד אותה להציל אנשים. יש לי
ספר כזה, איך לאלף כלבים.
המנהל התרומם מכיסאו. הוא נראה הרבה יותר גבוה ממה שנראה
בהתחלה. המקטורן היה תלוי על כתפיו הצרות כמו על קולב. אולי גם
החליפה הייתה שייכת עד לא מזמן למנהל הישן ? בדיוק כמו הכורסא.
   הוא התקרב לילד, התכופף אליו ושאל:
-אתה יכול להשלים עם אבא שלך ?
-אני לא רבתי אתו.
-אבל אתה לא מדבר אתו.
-אני עונה על השאלות שלו.
-הוא הכה אותך מתישהו ?
-לא זוכר...
-תבטיח לי שתשלים עם אבא שלך.
-אני אענה על השאלות שלו... עד שאגדל...
-ומה תעשה כשתהיה גדול ?
-אני אגן על כלבים מסכנים וחסרי כל.
המנהל עשה סיבוב סביב השולחן וצנח בדממה אל כורסתו הענקית.
הילד הרים את התיק השחור עם הסדקים הלבנים, נאחז ברצועה
שהחזיקה בתיק בקושי רב, וצעד לעבר הדלת.
ביציאתו, המנהל שם לב, שהכלוב על השרוול נקרע, והמרפק החד פרץ
החוצה מן הסורגים