קראנו לה צ'ואי. צובאקה. כי היו לה ידיים שעירות.
עליה אני הכי מצטער שבעולם. הכי מצטער שלא יצא לי לדעת אותה
טוב יותר, הכי מצטער שלא הייתי שם מספיק.
עכשיו שהיא כבר לא עמנו, עם החיים, אני אפילו מצטער עוד יותר.
ראיתי את הגופה הקטנה והמרוטשת לפני שהכניסו אותך למטה.
אבל זה מה שקורה שמשחקים בפיגמה עם בולדוזר.
את לעולם לא תדעי זאת עכשיו.

אני זוכר את הימים ההם, שבהם היית צובטת אותי, והייתי מסנן
איזשהי קללה עסיסית מאחורי גבך. אלה היו ימים.
איזה גב יפה היה לך. אם רק היית יודעת כמה ראיתי אותו כשדיברתי
עליך אם אנשים אחרים. אם רק היית יודעת.
אבל זהו. נגמרו אותם ימים שטופים בשמש, שבהם צחקנו וצחקנו שעות
על גבי שעות. עברו אותם ימים שמחים שהיו מלאים באושר.
ועכשיו אני עומד כאן, ואת שש מטר מכאן, שש מטר למטה מכאן.
ואני יתגעגע אליך נורא. ולעד יהיה מעליי ענן שחור שלא זכיתי
להכירך טוב יותר

נוחי על משכבך בשלום

אמן.