קראנו לה מרציפן.
אני לא זוכר למה.
היה לה שיער חום, ארוך. חלק.
תמיד הרגשתי קרוב אליה. היא הייתה חלק מהיישות שלי. תמיד.
ועכשיו שהיא איננה אין לי מה לומר לה.
אני מצטער שהיא מתה. ועוד בנסיבות כאלה דרמטיות, מי היה מאמין?
שהילדה החמודה והחייכנית שנפנפנו לה שלום במסדרונות ביה"ס
הארוכים, תהיה בכזאת תאונת עבודה מזוויע.
מי היה מאמין?
מומחים אומרים שבחייהם הם לא ראו כזאת התקהלות של כלבים
דלמאטיים.
אבל מירב תמיד היתה שונה. תמיד הייתה חושבת ב'גדול', ב'חדש',
ב'מוזר עד כדי דמעות'.
ובהחלט ישנן הרבה הרבה דמעות.
דמעות, ולילות, שמתקצרים אט אט כשאת כבר אינך איתנו.

תמיד כשמישהו מת, זוכרים את הזמנים הכי טובים עם אותו אהוב
יקר. גם אני זוכר את הימים הטובים שבהן דיברנו שעות בטלפון על
חשבונך, ויצאנו לאכול על חשבונך, ובכלל תמיד היית נותנת ונותנת
לאנשים.
מה לא נתת? אהבה, מחמאות, קללות מזדמנות, התקפי לב, מחלות
עצביות, חלחלה, הקאות תכופות ונשנות, סחרחורות, סרטן הריאה...

כמה יפים היו החיים איתך.

שתנוחי על משכבך.
אמן.