אני יושב לי באוטו - גיטרה מאחורה, תיק בבגאג', נשק שעון על
הירך.
ליד האשה הזאת, האשה הזאת שגידלה אותי - שאת שמה הייתי מחליף
פעמים רבות באמא, מבלי משים.
האשה הזאת, בעלת ותק של 7 שנים עלי, בעולם הזה, במקום הזה,
שדורש מלחמה וקורבן יום יומי.
האשה הזאת שעשתה לי שק קמח, כשהייתה גדולה ממני בהרבה.
האשה הזאת שנמוכה ממני ב-15 סנטימטר לפחות, למרות שהיא הגבוהה
שאני מכיר.
שנראית כל כך שבירה עכשיו.
שאמרה "שים את הנשק מאחורה, זה נראה לא נוח".
שקשה להאמין שהצליחה להתמודד עד עכשיו, אותה ילדה קטנה שלי.
האשה הזאת שאין לה שום קשר אלי, שום קשר כלשהו.
חוץ מקשר דם.
האשה הזאת שאני אוהב, ושאוהבת אותי.
שלמדה וחנכה אותי, ועצבה אותי.
אילו רק הייתה יכולה לראות אותי עכשיו...
את התוצאה של אותו תרגיל המתמטיקה...
דוגמנית ובעלת תואר, נשואה כבר חצי שנה, עם שם משפחה חדש וחיים
רחוקים ולחוצים איפשהו בעיר אחרת...
זרה מוחלטת.
שמנסה לדרבן אותי לדבר.
שאני לא מכיר.
שלא מכירה אותי.
שאני לא חושב עליה ביום יום יותר מדי.
שאני אוהב.
שהסיבה היחידה שאני יושב איתה ברכב,
היא צליל קולה שמאז ומתמיד הרגיע וניחם אותי.
אחותי.
למרות הכל, מאז ומעולם, עכשיו, תמיד ולנצח - אחותי.