היה זה יום אפור, ככל אותם ימים שבתקופה זו של השנה.
היא טיילה לה להנאתה בבית הקברות מעיפה מבטים חטופים על המצבות
האפורות הקרות, קולטת לפעמים את השם החרוט, שם שלא אומר לה
כלום, עוד אלמוני שלא הכירה, או אולי שכחה.
את ההודעה היא קיבלה ממזכירתה בפתק מוצמד לשולחן שבמשרדה הצבוע
כחול. רק לפני יומיים היא ביקשה לצבוע את משרדה מחדש, היא
העדיפה את "הצבעים העליזים יותר והמודרניים יותר" כדבריה, אך
בקשתה לא נענתה עדיין. בפתק הוורוד היה כתוב בכתב ידה המסולסל
של המזכירה כי היא קיבלה טלפון, דקה אחרי שיצאה, מאדון נכבד
אחד שהודיע לה כי אביה חולה, והוא נמצא במצב קשה.
היא לא היתה מודעת עד כמה מצבו היה קשה.
עוד נאמר שהוא לקה בליבו, שכנו שנענה לקריאות היגון גילה אותו
שרוע על ריצפת סלונו הריק כשהוא אוחז בליבו.
ליבה החסיר פעימה כשהיא חלפה על פני מצבה נוספת. השם היה משום
מה מוכר לה, אך היא לא זכרה מאיפה.
מיד עם קבלת הפתק היא חשה במהירות לחזור הביתה, להיות לצד אביה
ברגעיו האחרונים. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, שכן באותו יום היא
קיוותה להספיק להפגש עם מספר רב של לקוחות , כי היא חששה מפני
דעיכה קרבה בעסקים בזמן הקרוב- באותה תקופה קרה שהעסקים
מוקפאים. היא הודיעה בפתק למזכירה כי היא תאלץ לבטל את כל
הפגישות הקבועות לאותו יום. היא יצאה את המשרד מעיפה מבט אחרון
לאחור כהרגלה לוודא שהיא לא שכחה כלום.
מיד עם הגעתה לביתה היא החלה לארוז- סוודר חם, מעיל, מטרייה,
בגד ים ומשחת הגנה נגד השמש לכל מקרה שלא יהיה. ומיד בסיום
התכנית האהובה עליה בטלוויזיה היא קמה ויצאה מהבית. באותו יום
בתכנית דובר על אנשי עסקים, שלמרות עיסוקם הרב והריחוק הקבוע
מהבית, הם עדיין מצליחים לנהל משק בית נורמלי עם אישה, שני
ילדים וכלב. אמנם הילדים שהתארחו בתכנית היו בעיקר מסוממים
ועבריינים, אבל ככה זה הצעירים של היום.
במכונית הוולוו החדשה שזה עתה קנתה היא שמעה את נתוני הבורסה
והתאכזבה קשות כששמעה ש"כור" שוב בירידה.
מחשבה עלתה בראשה, כשעברה ליד לוויה עם אישה מכובדת שמתייפחת,
מחשבה שדי הדאיגה אותה, האם המזכירה הבחינה בפתק, הרי ככלות
הכל אולי היא לא שמה את הפתק במקום בולט מספיק, במרכז השולחן
ליד מקלדת המחשב החדיש שגם הוא נרכש זה מכבר. רשת מחשבים חדשה
הותקנה בכל בניין המשרדים, וגם על משרדה לא פסחו. האם היא
ביטלה את כל הפגישות, כי אם לא זה יכול לעלות לה במספר לקוחות
חשובים ביותר.
היא הרגישה הקלה כאשר הסלולרי צלצל, היא התנצלה בפני עצמה
וענתה. מהעבר השני המזכירה הודיעה שכל הפגישות בוטלו, ורוב
הלקוחות ביקשו לקבוע תאריך נוסף בהתחשב בטרגדיה שעברה. גשם החל
מטפטף, כנראה בסופו של דבר היא לא תצטרך את משחת ההגנה. היא
חייכה לעצמה כשעוד שם קופץ לעיניה ממצבה ישנה ומתמוטטת. היא
הרגישה מעט אבודה, היא העיפה מבט נוסף למפה שקיבלה בכניסה
וביררה את דרכה אל אביה.
לבסוף היא גילתה את מקום קבורתו, המצבה עוד לא הוקמה. היא
נעמדה נבוכה ליד התלולית משליחה מבטיה לכל עבר לראות אם מישהו
רואה אותה. היא הסתכלה על השם שהביט עליה מלוחית הפלסטיק
הנעוצה באדמה. היא כה אהבה את השם, היא מחתה דמעתה מקצה עינה,
הרי אין זה יאה שאישה במעמדה תובחן בוכייה.
היא עמדה ליד התלולית החומה מוקפת ים אפור של מצבות, לבדה
באמצע הים. קולה של האישה המתייפחת עוד הדהד בראשה ונשמע בעדנה
מרחוק. הטפטוף נתחזק, היא העיפה מבט בשעונה, כבר מאוחר. היא
הניחה את השושנה הצהובה הבודדה שהביאה עמה על התלולית החומה
הריקה מזרים. הבדידות שוב הציפה אותה. היא לא אמרה דבר לאביה,
רק עמדה שם בשתיקתה מעיפה מידי פעם מבט בשעונה, שעון קווארץ
חדיש שרכשה בזמן טיולה בחו"ל. השעה הייתה 9:15, מצבם המאוזן של
המחוגים שעשע אותה, היא חשבה שאם תמהר אולי עוד תספיק לראות
במלון את תכניתה האהובה, מעניין על איזה נושא ידברו היום?
היא שלחה נשיקה באוויר לאביה ופנתה לאחור, מפנה לו את הגב,
מחישה את צעדיה אל היציאה. רק שלא תפסיד את ההתחלה של התכנית,
החלק האהוב עליה ביותר בתכנית.