בפרק הזמן האחרון היא הרגישה צביטה קטנה בחזה. בפרק הזמן
האחרון היא חשבה קצת או הרבה על החיים, מחורבנים ככל שיהיו,
ולגמה או גמעה מכוס הזכוכית הארוכה שניצבה בהוד על השולחן
העשוי קריסטל בצידה הימני של הספה העדינה שעלייה היא נשענה או
שכבה עד לכדי פורקן או אובדן חושים.

השעה היתה כבר שלוש בצהריים או בעצם לפנות בוקר. היא לא ממש
יכלה לדעת, זה היה שעון מחוגים ולא דיגיטלי, והתריסים היו
מוגפים או אטומים לכל דבר המתקרב לאוויר. היא סיימה או גמרה
בפעם העשירית באותו פרק זמן אבל נדמה היה כי הבקבוק לא נגמר
ושהיא לא משתכרת בכלל. מה שהיה באותו פרק זמן לא היה בעל
משמעות אמיתית ולא קידם אותה, או את האנושות, לאנשהוא או לעבר
מטרה עתידית מיוחדת, אלא פשוט נכח או התקיים, לפחות למראית
עין. היא שמעה רעש, זאת היתה הספה שחרקה כשהיא התכופפה לאסוף
או לחפש את עדשות המגע שלה, אלו בצבע כחול, כמו של שרון סטון
או כל אחת אחרת, כי זה לא באמת היה משנה. היא הסתכלה דרכו, לא
עליו והוא עמד או שכב שם שותת דם מולה או לידה וגרגר או חירחר
כדי שתתייחס אליו.

פתחה קופסא של וינסטון לייט ומצאה גפרור או מצית מתחת לערימות
של עיתונים או כתבי פילוסופיה של צרפתים מהמאה שעברה, והדליקה
את הסיגריה. היא שאפה בפסימיות האופיינית לה ונרגעה או נרדמה
לרגע, ואז התעוררה, הקיצה משנתה או מיאושה והכל חזר להתחלה,
כאילו לא קרה, ואולי לא קרה באמת, לא שזה באמת ישנה; האיש שותת
הדם עדיין גוסס או מתענג והיא עדיין שותה או שוטה. זה איך שהיא
רואה את זה, והשעה עדיין שלוש.


-מוקדש לליאת. הפייה המצועפת שלי.