תמיד רציתי להיות רקדנית. רציתי גם להיות אחות ולהיות טייסת
קרב ומדריכת חי"ר. רציתי להיות דוגמנית. שחקנית. מגישת
טלויזיה. הכל לפי הטרנד האחרון שעבר בארצנו הקטנה והמושפעת.
כשטיילתי באירופה וראיתי פוסטרים של ג'ורג'יו ארמני ושאנל תמיד
פינטזתי איך אני מתראיינת אצל גיא פינס על ידי איזה מגיש חולף
במלון המפואר ביותר בניו יורק בחדרי הצנוע וכל מה שאני יכולה
לומר זה "היי גיא". אני יודעת שכולנו כאלה. לכולם יש את
החלומות האלה ולכולם יש את המשברים האלה. המשברים האלה.
שמרגישים כמו נצח. שגורמים לך להיכנס לקונכיה קטנה של עצב ולא
לצאת ממנה וככל שהעצב והדיכאון גדלים כך הקליפה של הקונכיה
מתקשה.
אז עכשיו אני שם. משבר רבע החיים קוראים לזה. התרופה למכה הזו
נמצאת באיזה מייל... שמסתבר שעשיתי עליו DELETE מבלי אפילו
להתעמק בכותרת. ומשום מה לכולם זה עזר מלבדי. כשהתחלתי לכתוב
חשבתי שנגמר לי המשבר ועל זה בעצם רצית לכתוב אבל מסתבר שלא..
הסרטן עדיין בתוכי... כשיעבור אשוב לכתוב. בינתיים אני עדיין
רוצה להיות אחות ושחקנית ודוגמנית וטייסת קרב - הכל לפי מצב
הרוח. אבל אני יודעת שאני לא יכולה לעשות את זה עם הסרטן הזה
שבתוכי. אני אפסיק לומר סרטן ואני אתן לזה שם "מלכה".
כש"מלכה" תלך בעוד כמה ימים אני אוכל לפתוח את הלב ואני אוכל
לתת לכם להרגיש את הבפנים שכל כך רוצה לפרוץ החוצה ולעשות לכם
טוב. אז בינתיים....