אני לא יודע ממש איך זה קורה, אבל לפעמים אני מרגיש שהפסדתי
משהו. פתאום, באמצע החיים, אני קולט שאני נמצא באיזה מקום,
ואין לי מושג איפה זה או איך הגעתי לשם. ואני לא מהאלו ששותים
אלכוהול ומתעוררים ולא זוכרים דברים. האמת היא, שבחיים לא
שתיתי אלכוהול. אולי זה בגלל זה.

לפני חמש שנים מצאתי את עצמי פתאום בצרפת, כשהדבר האחרון
שזכרתי היה ששתיתי קפה. בין הקפה לצרפת נוצר מין מרווח זמן
כזה, מין חור, שאין לי מושג מה קורה שם.
בשניה אחת אתה בבית, שותה קפה, ובשניה האחרת, בלי שום זיכרון,
בלי השהייה, בלי אזהרה, אתה בצרפת, או משתין מאחורי שיח מתחת
לגשר, או באמצע מרוץ סוסים. את המרווח הזה, את הכלום הזה, אני
אוהב לכנות בשם "חור". בהתחלה חשבתי על "חור זמן" אבל זה נשמע
מדעי מידי אז ויתרתי.

מאז שאני זוכר את עצמי יש לי חורים. בהתחלה זה היה ממש מפחיד.
שניה אחת אני זוחל, והופ! - יושב, הופ! - הולך, הופ! - רץ.
אח"כ זה החמיר, שנים עברו מבלי שהרגשתי, בהבזק. הלכתי לכל מיני
רופאים, אבל בשניה שעברתי בפתח הדלת כבר מצאתי את עצמי מחוץ
לדלת, מעשן סיגריה, בלי כל שמץ מה הלך שם בפנים. ואי אפשר
להכנס ולומר: "סליחה, דוקטור, אבל מה בדיוק קרה?"
לא נעים.

אתמול בצהריים, למשל, מצאתי את עצמי קורא עיתון בתחנת הרכבת,
בלי כל מושג איך הגעתי לתחנת הרכבת ומה זה העיתון הזה שאני
קורא. כשהסתכלתי על עמוד השער וראיתי שזה "ידיעות אחרונות",
ניסיתי להיזכר מתי קניתי ידיעות אחרונות, כי אני לא ממש קורא
עיתונים. וכלום, זיפט. הדבר האחרון שעלה לי לראש היה שהלכתי
לעבודה בשעה שמונה בבוקר, ומשם גורנישט.
ממש ניסיתי להזכר מה הלך בעבודה, אבל נאדה. חור.

כל העניין הזה גורם לך לאבד תחושה של זמן, מן הסתם. את הגיל
שלי מזמן שכחתי, חברים אין לי כי קשה לאדם כמוני ליצור קשרים
עם אנשים.
או אולי יכול להיות שיש לי וזה פשוט תקוע באחד החורים. פעם
דיברתי עם מישהו והוא סיפר בדיחה ושנינו התפקענו מצחוק, עד
שקלטתי שאני בכלל לא מכיר אותו.

יכולתי להגיד שהתרגלתי, אבל לא היה לי ממש זמן להתרגל, ובקפיצה
המאה בחיים שלי התחלתי כבר קצת להתעצבן. אז זרקתי את העיתון
לפח, והחלטתי ללכת לרופא.

הופ!
"זה בגלל הסיגריות", אמר איש זר בחלוק לבן וסטטוסקופ תלוי על
הצוואר .
"מה בגלל הסיגריות?" שאלתי. נזכרתי שרציתי ללכת לרופא בעניין
הקפיצות.
"החורים", הוא אמר, "זה בגלל הסיגריות".
"אבל אני לא מעשן הרבה", אמרתי.
"זה מה שאתה חושב".

"מה זה קשור לסיגריות?" שאלתי.
"מכיר את המחקר שאומר שכל סיגריה מקצרת לך את החיים ב5 דקות?"
"נו".
"חשבו שזה מקצר לך 5 דקות מהסוף, שאם בנאדם אמור היה לחיות 85
שנה הוא יחיה עד 84 אם הוא יעשן 105,120 סיגריות. כלומר, לוקח
לך דקות מהסוף, אתה מבין למה אני מתכוון? "
"אני מניח", אמרתי.
"עכשיו, תאר לך אם זה לא לוקח רק דקות מהסוף, אלא מהאמצע. אתה
מאבד דקות מאמצע החיים! עישנת שתי סיגריות, והופ! איבדת את
עשרת הדקות שבהן אכלת ארוחת בוקר. עוד שתי סיגריות - צחצוח
שיניים, עוד שלוש סיגריות - קנית כלב."

"אני חושב שהבנתי את העיקרון..." ניסיתי לקטוע אותו, אבל הוא
המשיך:
"אתה מוצא את עצמך פתאום מופיע באיזה מקום, בלי כל זיכרון איך
הגעת לשם, עושה דברים שלא זכרת שאתה יודע לעשות. אני מכיר
מישהו שמצא את עצמו עושה סנפלינג, והוא חשב שהוא מפחד
מגבהים".
"חורים", מלמלתי.
"כן. ועכשיו, כל עוד אתה כאן ולא תקוע באיזה כלום של זמן,
תקשיב לי מה אתה צריך לעשות..."

הופ!
סירנות מצפצפות בחוץ, הפנים שלי מכוסים במסכה, יש לי שק חום
מלא בכסף, ושתי גופות מוטלות על הרצפה. אני שודד בנק.
השוטרים פורצים את הדלת, ובלי לדעת למה, אני רץ וקופץ דרך
החלון, ונופל שש קומות.

הופ!
בית חולים, אני שוכב על מיטה. האחות, אישה בשנות ה30 לחייה,
מודדת לי לחץ דם. היא די יפה. אבל איך לעזאזל אני הולך להתחיל
עם מישהי כשאני לא יודע בן כמה אני? אני יכול להיות 60, באותה
מידה שאני יכול להיות 26.

הופ!
האחות מראה לי את הדרך החוצה, אולי זה בגלל שמוצמד לה אקדח
לראש, לא חשוב.

שוב סירנות, מסוק חג ממעל, רוטויילר מגודל נושך לי את הרגל,
אני דופק בו כדור וקופץ מעל הגדר, אני טוב בקפיצות.

הופ!
שוטר מאיים עלי באקדח, רמקול קורא: "אתה מוקף, אין לך לאן
לברוח". אני רץ, מתחמק מהכדורים. שניים מתנפלים עליי ותופסים
אותי.

הופ!
הידיים שלי מגואלות בדם. אני זורק את הסכין הצידה ובורח.

הופ!
אני עולה על מטוס, אין לי מושג לאן, כמובן.
"לאיפה טסים?" אני שואל את הדיילת. אולי היא לא מדברת עברית?
"אוסטרליה", היא אומרת.
אף פעם לא הייתי באוסטרליה.
אני חושב.

הטיסה הייתה נעימה למדי, האוכל היה די סביר, בהתחשב במה שאני
מורגל בו. אבל במה אני בעצם מורגל?

כשירדתי מהמטוס בשדה התעופה החלטתי שאשאר פה לכמה שנים, כדי
שקצת ישכחו ממני, בטח זו הייתה הכוונה שלי מההתחלה.

הופ!
קפיצה גדולה מידי, לקח לי כמה ימים להבין איפה אני נמצא,
והגעתי להחלטה שעברו כמה שנים ואפשר לחזור הביתה.

הופ!
אני פותח את דלת הכניסה בבית הישן שלי, לפחות כלום לא השתנה,
חוץ מזה שהכל מבולגן והפוך. כאוס מוחלט, בטח ערכו חיפוש.

במשך שבוע עבדתי לסדר את הכל, ולנקות אבק. גנבתי את העיתון
מהשכן. בטח פישמן לא גר פה יותר, אני זוכר אותו בן 80.
אי אפשר לדעת, בעצם.
שום מודעה, שום מבוקש, שום כלום. חיפשתי באינטרנט ומצאתי תמונה
שלי באיזה אתר. מיליון שמו על הראש שלי, מיליון.

החלטתי לצאת החוצה, אבל במעיל גדול, ככה ליתר ביטחון.

הופ!
אני מרוקן שק מלא בשטרות על הדלפק של בית המרקחת.
"מסטיק ניקוטין", אני אומר, "הרבה מסטיק ניקוטין".