אז את מזדיינת עם מישהו אחר. טוב, את זה כבר ידעתי.

העבר? את אולי תתפלאי, אבל אני זוכר את המבט הראשון,
כשישבת כמה כיסאות לפני ותרתי אחר עוגן אקדמאי להשליך
לספינתך, עמוסת המלל. אני יודע, את אולי לא תאמיני
כי סברת שרציתי את
הנוירוטית עם הציצים הגדולים -
אבל אני יותר עמוק מזה, תני לי קצת קרדיט
שבהיתי רק בחזה שלך
(טוב, ואם את מתעקשת אז קצת גם באופי, אע"פ שעטית כסות
די חורפית, יחסית
לאוקטובר הקיצי).

וזו הנקודה בה הייתי אמור, נוסטלגית,
לאזכר את השיר ההוא שכתבתי פעם, על איך
שדמיינתי אותך אחרת, לו הייתי מרשה לעצמי (ואני לא!)
להאכיל שירים חדשים שלי בישנים כפי שעשו הביטלס לא אחת,
אך מפאת חילול קודשם של ארבעת המופלאים
(כה הזהירני אחי הגדול) -
אסתפק בחיוך קמוץ על שפתייך המרצינות תמיד
לעת קריאה.

והגב? עוד כואב. הכירופרכט לא עזר יותר
מדי. גם ההיא, הרוסיה הקשישה שדקרה
במחטים, מלמלה שהדרך היא החשובה ושצריך לתת
זמן לשיטה ולטיפול, ודרך הגב
הזכירה לי את מאמן הנבחרת שמרוב
דיבורים על שיטה מזויינת
השאיר אותנו מחוץ למונדיאל וגנז חלומותיי
לראות את נבחרת הכחול-לבן, מכורתי, מפסידה להולנד,
הפילגש הנצחית, בישיבה תל אביבית קמורה
מול פלאזמה, בירות ופיצוחים (לכרס שלום).

אבל לא אסטה מן העניין.
אחרי הכל, אני זוכר שאת אוהבת כדורגל
בערך כמו את הביטלס,
למרות שזיכרוני אינו מה שהיה פעם, את יודעת
שתאי מוחי שוכבים על הגדר לטובת שלוותי הנפשית,
בערך כפי שאצלך מוקרב הכבד על מזבח התודעה העצמית...
...אבל לא אסטה מן העניין. סלחי לי,
רק לקחתי פנייה קצת פיתולית.

והחלומות? עדיין מוזרים, מוחשיים כתמיד.
לפעמים, בין הג'יימסון של הלילה לשחור של הבוקר
אני עוד חולם אותנו, את יודעת,
איך שהיינו מתקפלים כמו נייר לחתיכות קטנות
ובוקעים אט ממיטתי גורסת - האכזבות.
זוכרת איך נשפת לי באוזן
וגנחת דרכך אל נשמתי בתיאטרליות אירופאית מתוחכמת?
מאז, מודה ומתוודה, אני הולך רק לסרטים אמריקאים
נטולי חשיבות-עצמית מתערטלת
(וממילא כבר כהו עיני מקריאת התרגום
בגוף -
הסרט).

אה, ורציתי רק לוודא, ממיטה למיטה באותה המיטה
(כי גם השמיעה כבר לא מה שהייתה), אם לחשת אז
שאת שוכבת רק מאהבה, או
שאת מתאהבת רק בשכיבה?
כי במבט לאחור זה הבדל די גדול, לא?
(יותר גדול משלי?)

אז את מזדיינת עם מישהו אחר. טוב, את זה כבר ידעתי.